fbpx

חגיגת השונות

כשהייתי בבית ספר רציתי רק דבר אחד: להיות כמו כולם. אף פעם לא חשבתי, לא רציתי, להיות שונה.

רציתי להיות מוקף בכמות גדולה של חברים, רציתי את אותם דברים כמו המקובלים, כי האמנתי שרק ככה יקרו לי דברים טובים. הרבה דברים השתבשו בדרך, אבל בזכותם יצרתי את הדרך שלי.
לפעמים היה קשה, אפילו מאוד קשה, אך בסופו של דבר אני זה אני ואתם זה אתם, ואנחנו דומים מאוד וגם שונים.

בכל יום אתה פוגש חבר

התפיסה החברתית המקובלת היא שלהיות “כמו כולם” זה טוב, אפילו נהדר. ההורים של רובנו עשו הכל כדי שחס וחלילה לא נהיה חריגים או שונים. זה מתחיל אפילו בגן הילדים שבו רוב ההורים שמים לב לצורה שבה ילדם מתלבש או מתבטא, מיישרים קו ומתאימים את ילדם לשאר הילדים.

בבית הספר מצפים מהילדים להיות מוצלחים בהכל, במיוחד בתחומים ריאליים, ומשתמשים בציונים לצורך מעקב עד כמה הוא מוצלח או חכם בהשוואה לאחרים. הורים רבים מגיבים ככה כשילדם מספר להם על ציון שקיבל: וכמה האחרים קיבלו? כמה אחוזים קיבלו מעל 90? מה הממוצע של הכיתה?

ברוב המקרים ההורים שואלים בתדירות גבוהה שאלות רבות בהקשר למצבו החברתי של ילדם בכיתה, לדוגמה עד כמה מזמינים אותו לאירועים חברתיים כאלה או אחרים. חס וחלילה שיהיה לבד, חס וחלילה שהילד יהיה סגור בחדרו כל היום. עדיף שבכל יום יפגש עם חברים.

דומה לך או קצת אחר

להורים שלנו יש כוונה טובה, אני בטוח. כל הורה רוצה את הטוב ביותר עבור ילדו. אני מוצא את השאלות האלה בעייתיות בהמון מובנים.
הילדים סופגים את השאלות האלה מבית ומתחילים את המלחמה האישית על הסטטוס החברתי שלהם. ככל שאתה יותר חכם, מוציא ציונים יותר טובים ומוזמן ליותר אירועים חברתיים ככה הערך שלך עולה, לפחות בעיני ההורים שאתה לא רוצה לאכזב אותם.

ברור שכולם שואפים להיות בטופ. הם לא חושבים מה הם רוצים, מה מייחד אותם, אלא חושבים מה מייחד את הקבוצה שאליה הם רוצים להשתייך. רק לא להיות לבד, רק שההורים לא ידעו שאתה לבד.

אני אישית לא הצלחתי במשחק הזה. אף פעם לא הצלחתי להיות דומה לקבוצה או לסטטוס שאליו רציתי להשתייך. אם זה המראה שלי, אם זה הבגדים שלבשתי או המוזיקה ששמעתי. ניסיתי כל כך הרבה קבוצות, אבל תמיד הרגשתי שונה, הרבה פעמים הרגשתי פשוט לא רצוי. האנשים שקראתי להם “חברים” התחלפו סביבי בלי סוף והרבה פעמים פשוט ניצלו את התכונות הטובות בי לטובתם.

כל אחד הוא מיוחד

אני לא זוכר מתי זה התחיל, וזה בטח לא היה באופן מודע, אבל אני החלטתי להפוך את החסרון ליתרון. לא הסכמתי לקבל את ההנחה שאם כולם רוצים משהו מסוים, אז כנראה שהם צודקים. רציתי לברוח, רציתי להתחיל מחדש, ולכן כשהתמיינתי לעתודה האקדמית בחרתי להרשם לאוניברסיטה רחוקה מהבית.

למדתי שאני צריך סביבי אנשים שיש להם קצת דברים משותפים איתי, וברגע שאתה מגיע למקום חדש שבו כולם לבד וכולם שונים, אפשר היה באמת להתחיל מחדש. אין מעמד חברתי, כולם מתחילים מאותה נקודה. התחלתי לשאול את עצמי מה אני רוצה, איזה אדם אני רוצה להיות. רציתי לרצות קודם כל את עצמי, רציתי להיות נאמן לעצמי וליצור את הדרך שלי. לאט לאט הפסיק לעניין אותי להשתייך לקבוצה כלשהי, אלא פשוט להעמיק בתחומי העניין שלי ומשם להכיר אנשים חדשים.

אני מאוד מתחבר למושג האננסי “חגיגת השונות” שהוא אנטיטזה למושג “קבלת השונה”. שונה הוא לא חריג, לא צריך לקבל אותו ולתת לו יחס מיוחד. כולנו שונים זה מזה וייחודיים. לכל אחד יש את הקשיים שלו, הסיפור האישי שהוא עבר ומייחד אותו מהשאר – הדבר הזה לא חריג. את השונות צריך לצעוק, לחגוג.

אז שים לב היי, היי!

התחרות הזו על סטטוס חברתי משפיעה עלינו גם אחרי שבית הספר מסתיים. אנחנו שואפים להיות בתפקיד מוביל בצבא, לסיים תואר מאוד נחשק ולהתקבל למשרה סופר נחשקת. בלי להרגיש, כולנו רוצים אותו דבר וכאשר אנחנו מגיעים למקום תחרותי כמו למשל עולם העבודה, קשה לנו מאוד ליצור ייחודיות ושונות שתעזור לנו מאוד בעולם שהופך ליותר ויותר תחרותי.

ראבק, צאו מזה. בעולם של היום דווקא השונות שלכם היא זו שהכי תעזור לכם. העולם של היום כל כך תחרותי, כל כך דינמי, שזה כבר לא מעניין לרדוף אחרי העדר ואחרי מה שכולם רוצים – תנו להם ליסוע לשם, תעשו לעצמכם חשב מסלול מחדש בווייז. לכל אחד צריך להיות טוויסט בעלילה, משהו שמייחד אותו. למשל כשאני הייתי בצומת ההחלטה האם ללמוד תואר שני או לא, פסלתי על הסף כמה תארים סופר נחשקים – כי ראיתי שרוב השנתון שלי נמשך למקומות האלה. גם אם אלמד את אותו התואר ואהיה המצטיין הכיתתי, איך יבדילו ביני לבין משה שגם הוא המצטיין הכיתתי? מה מייחד אותי? מה שונה בי?

איזה יום נפלא היום, לשחק וגם לחלום

אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו מגיל קטן להיות נאמנים לעצמם. אני חושב שחברה וחברים זה חשוב מאוד, אך לא בכמות אליה הורגלנו. מספיק חבר אחד או שניים שילכו איתך שנים ושיש לכם הרבה במשותף מאשר לנסות להתקבל לקבוצה בעלת סטטוס חברתי כלשהו. לא חייבים להיות נוכחים בכל אירוע חברתי, מספיק שחבר אחד או שניים מזמינים אותך שנה אחר שנה אחר שנה. ולגבי ציונים – זה ממש לא מעניין כמה הילד שלכם טוב בהשוואה לאחרים.

תנסו להשוות לתוצאותיו הקודמות, ברכו אותו על המאמץ, על הדרך ולא על התוצאה. גרמו לו לשאוף לציונים ריאליים עבורו, תנו לו עידוד בתחומים שבהם הוא יכול יותר. דרישה מוגזמת להצטיינות, השוואה מוגזמת לשאר החברים בכיתה יכולים לרסק לו את הבטחון העצמי. הדרך הרבה יותר חשובה מהתוצאה, והילדים צריכים להיות קודם כל בטוחים בדרך שלהם. המוטיבציה שלהם תצמח מהסקרנות שלהם למצוא את דרכם, להתאמץ ולנסות דברים חדשים. אל תקלקלו את זה.

חינוך בעולם החדש זה אתם?

רוצים להמשיך להאזין ולקרוא? אשמח לשלוח לכם עדכונים, אעשה זאת רק שיש משהו באמת מעניין

שמרו על קשר

היי, אני טל

טל מוסקוביץ

הרבה מאיתנו בוחרים את הדרך שלהם על ידי מה ש”צריך” לעשות, או מדברים לפי מה ש”נכון” להגיד.

חינוך תופס כבר שנים מרכיב משמעותי בחיי ואני חושב שבשביל שינוי אמיתי צריך לשנות מוסכמות מהיסוד.

לכן אני שואף להמציא מחדש את החינוך בעולם החדש

פרקים אחרונים

פוסטים אחרונים