נטע-לי הקימה את הסטודיו הראשון לריקוד על עמוד במזרח התיכון. זו הייתה תקופה שבה הייתה הסכמה רחבה על כך ש"רק חשפניות רוקדות על עמוד", וריקוד על עמוד לא נתפס כספורט או אפילו כאומנות, כמו ריקוד. כשהיא דיברה על העיסוק שלה בתחילת הדרך התגובות היו "מה, את חשפנית?", "מה יוצא לך מזה?", זו הסטיגמה שנטע-לי הצליחה לשבור. 

כשהיא יצאה למסע הזה אף אחד לא הבטיח לה דבר. אף אחד לא הבטיח לה שהקהל יקבל את זה, אף אחד לא הבטיח לה שזה יצליח, ובדיעבד נטע-לי מודה שהיא בעצמה הייתה נגועה בסטיגמה שרצתה לשבור – היא הופתעה  שגם רופאות, עורכות דין, סטודנטיות וספורטאיות הגיעו אליה כדי ללמוד לרקוד על עמוד. מרבית המתאמנות שלה סירבו בהתחלה להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלה ואף כמה מהן הסתירו מהחברים והמשפחה שהן רוקדות על עמוד.

ביחד עם המתאמנות הראשונות היא גיבשה את הקהילה שלה, ולאחר שהכשירה מתאמנות רבות הן הפכו למאמנות בעצמן. יחד עם החשיפה שבאה בעקבות הזכייה באליפות אירופה בשנת 2011 והזכייה עם הסרט "רקדנית, עמוד וסרט" בפסטיבל דוקאביב 2013, היא הצליחה להכות מספיק גלים שהגיעו עד למרחקים רבים. נטע-לי אף קיבלה הזדמנות להוביל קמפיין עבור דלתא באותן שנים.

אולי הצלחתי לסכם את הסיפור של נטע-לי בשלוש פסקאות וחצי, אבל מאחורי הסיפור יש גבורה של אישה אחת שפשוט רצתה לשנות ולעשות מה שהיא אוהבת. היא פשוט הסתכלה אחרת על העולם, והמשיכה אולי כנגד כל הסיכויים. כל הטלת ספק שנטע-לי הרגישה רק חישלה אותה עוד יותר, ורק העמיק את המיינדסט הלחימתי שלה כנגד כל העולם. לסיפור המלא אני ממליץ בחום להקשיב לפרק 🙂