ריענון נהיגה יכול להיות מועיל

בשני ימי שישי האחרונים חזרתי לימי התיכון העליזים. בשעה 07.45 בבוקר הגעתי לכיתה והתיישבתי בסופה, מולי ניצבים לוח לבן וקירות ערומים. ארבעת טורי השולחנות החלו להתמלא לאט לאט.

המורה נכנס לכיתה וכותב על הלוח את כללי המשחק: אסור לאכול, לשתות, ובטח שלא להשתמש בפלאפון או במחשב נייד. עכשיו כולנו במשך שעתיים נבהה במורה שאמור להעביר לנו חומר, לאחר מכן נשתחרר להפסקה וחוזר חלילה.

אלוהים אדירים, לאן הגעתי. מזל שהמורה הזכיר לי שאני בקורס ריענון נהיגה, כמעט חשבתי שאני שוב בן 16, קבור בכיתה בתיכון בין 4 קירות.

הגעתי לקורס ריענון הנהיגה כל כך סקפטי. אני 5 שנים על ההגה ונוהג כמו חנון מצוי, כאילו שהקורס הזה בכלל יכול ללמד אותי משהו. שאלתי את עצמי בשביל מה לסחוב אותי חזרה לתיכון? הם בכוונה רוצים להתעלל בי רגשית? קורס מקוון לא היה סוגר את הפינה? הכנתי את עצמי לגיהנום, לשיעמום, קיוויתי שמתנהל מסע ומתן לחלץ אותי מפה.

ככה לומדים היום

קורס ריענון הנהיגה הזכיר לי פרט חשוב ששכחתי. אני שנים לא בלופ, מחוץ למסגרת. שכחתי קצת מה זה בית ספר ומה מצפים מתלמידים לעשות שם. שכחתי ששיעורים עוברים בצורה פרונטלית מוזרה כזו, כשבעל הידע והסמכות המקצועית פונה אל 40 הפרצופים הבוהים בכיתה ומנסה להעביר להם איזה מסר. שכחתי לרגע מה זה לוח, טוש מחיק, ומה קורה כשהוא כבר חצי מת ולא רואים כלום מהשורה האחרונה.

שכחתי שתלמידים אמורים אשכרה להקשיב בשיעור, ללמוד. אסור להם לתפוס תנומה קלה, לאכול, או אפילו לשוטט ברחבי הפייסבוק בעזרת המכשיר הנייד. שכחתי מה זה שעה וחצי לשבת בצורה דוממת, להנהן, להסתכל על השעון לעיתים תכופות ולחכות שיגיע כבר הצלצול הגואל.
אפילו שכחתי מההפסקות. הרגעים הקסומים האלה שהיית לרגע חופשי והרגשת שהם מסתכמים בדקה וחצי.

כמה כל זה שונה מהעולם שמחוץ לכותלי בית הספר. עולם שבו צריך להתמודד עם נורמות שונות לגמרי ולפעמים נראה שבית הספר לא מכיל שום דבר מזה.

גן עדן בתוך גיהנום

ובחזרה לקורס ריענון הנהיגה. אני חייב להודות שכל הסקפטיות שלי פגה כל כך מהר. אשר, המדריך שלנו בקורס, הראה בכל צעד שעשה ובכל אות שיצאה מפיו כי הוא נמצא פה מרצון. אפשר היה לראות את הלב הענק שלו יוצא החוצה כשהוא מעביר את החומר היבשושי בנושאי נהיגה נכונה.

הוא העביר את החומר המשעמם הזה בצורה כל כך מעניינת. הוא השתמש בקולו כדי להדגיש דברים חשובים ובעזרת עזרי הדרכה הבטיח שהמסרים הכי חשובים בקורס ייקלטו וישארו עימנו. את המסרים הכי חשובים, שנראה שנכתבו בדם ליבו, אשר דאג לצרוב בליבנו עם משפטים קליטים. המסרים הללו לא קשורים באופן ישיר לנהיגה, אלו היו מסרים לחיים. את כל זה אשר עשה בחיוך רחב ובאהבה, בגובה העיניים.

בסוף הקורס הוא אמר לנו שכשהבין שהשיעור העוסק בצמיגי הרכב הוא השיעור הכי משעמם, הוא הרגיש צורך להפוך אותו לשיעור הכי מעניין. זכור לי שאשר פתח שיעור זה עם המשפט הבא: "טוב, עכשיו אני רוצה לעשות משהו קצת שונה". הטורים הפכו לשולחנות מקובצים והכיתה התחלקה ל-4 קבוצות. כל השיעור הועבר באמצעות תחרות טריוויה על נושאי השיעור, ובין השאלות זכינו גם להסברים מפורטים של החומר. זה אכן היה השיעור הכי כיפי בקורס.

הלמידה היתה מאוד פעילה. אשר נתן לכל אחד להתבטא, לענות, ועודד את השיח שנוצר בהשתלמות. לרוב הוא שתק, חייך, ונתן לנו לדבר על מה שמפריע לנו. ככה הוא הבין איפה הפער שלנו ויכל להתאים את המסרים אלינו. רוב המשתלמים היו קשובים ופעילים בשיעור, ואני הופעתי שבמשך שעתיים שלמות השתמשתי בטלפון הנייד רק כדי לראות מה השעה.

אשר כמנחה בעל נסיון ידע מי קהל היעד שמגיע לקורס והדרך שלו להציג את החומר היתה מותאמת לקהל היעד בצורה מושלמת.
 

התאמה לקהל היעד

חשוב לי להדגיש שחתך הגילאים של משתלמי הקורס עבר ממזמן את גילאי בית הספר. אפשר אפילו להתייחס אלינו כדור שונה מתלמידי בית הספר היום, דור אחר.

יכול מאוד להיות שמה שעבד בשבילנו לא יעבוד להם עוד כמה שנים כשדור ה-Z יצטרך להשלים הכשרות אלו. יכול להיות שזו גם שאלה של בגרות ושל הנושא שעליו ההכשרה דיברה – החיים של כולנו.

בכל זאת, בניגוד גמור לדעתי, אולי עוד יש סיכוי ותקווה. אולי למין האנושי עדיין יש יכולת לקלוט מסרים, ללמוד ולהינות בשיעור די רגיל. אמנם זה קשה, צריך להיות נחוש ולהתאים את עצמך לקהל היעד, אך זה עדיין אפשרי ויכול לעבוד.

לדעתי, כשמורה שם לעצמו מטרה נוספת מלבד העברת החומר יש לו יותר סיכוי להזכר כמשמעותי. מורה חייב לדעת איך להשתמש בחומר המקצועי על מנת להעביר מסר אמיתי לחיים. הוא לא חייב להיות בעל הידע היחידי בכיתה, וניתן גם להשיג תועלת רבה משיעורים שבהם מתחולל שיח עשיר בין תלמידים, או אפילו תחרות טריוויה.

אנשים ישכחו מה אמרת,
אנשים ישכחו מה עשית,
אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש.

הפער הגדול הוא בחוסר ההתאמה לקהל היעד. תלמידים היום מרגישים כי המורים רחוקים מהם שנות אור, לא מדברים אליהם בכלל.

אין ספק שלהיות מורה יכול להיות מאוד אכזרי. השכר בריצפה, השחיקה בשמיים והכבוד לפעמים בכלל לא קיים. יש עוד כל כך הרבה משתנים המשפיעים על איכות הלמידה בכיתה, אפילו אשר אמר שיש הכשרות שבהן הוא סובל. החוכמה היא להתעודד מהרגעים שזה כן הולך, מהכיתות שכן למדו משהו. אם התלמידים לא ירצו ללמוד לא תתרחש שום למידה.

קורס ריענון הנהיגה גרם לי להזכר בבית הספר ולהבין שוב כמה כל המוסד הזה מיושן וצריך לעבור התאמה גם לשינויים התכופים בעולמנו וגם לדור שאותו אנחנו מנסים ללמד.