בלוג

בואו נשחק משחק. לכו לאיש החינוך הקרוב אליכם ותשאלו אותו: מה המשמעות של חינוך? ושל למידה? מה ההבדל בין חינוך ולמידה?  אלו שאלות כל כך מכשילות שסביר להניח שאיש החינוך שלכם פשוט יתחמק מלענות עליהן. הוא יגיד לכם שבבית הספר עוסקים בלמידה ובבית בחינוך, או ההפך, וכמה שזה לא צריך להיות ככה. הוא יספר לכם סיפור יפה שקשור לשאלות האלו בעקיפין. הוא יעשה הכל כדי שתרדו ממנו ותעברו לשאלה הבאה. אלא אם כן הוא ממש אוהב אתגרים. אם הוא אוהב אתגרים, הוא יענה על השאלה, ואז תניחו שתמצאו גם איש חינוך שחושב ההפך ממנו. ולא, זה לא בגלל שאנחנו יהודים

“הגענו למסקנה שנכון שתסיים את תפקידך עכשיו”. זו הייתה השורה התחתונה משיחה שנערכה עימי מיד לאחר חג הפסח. הדבר הכי קרוב שחוויתי בינתיים לשיחת פיטורין. הפער בין המוטיבציה הרבה שדחפה אותי להגיע לתפקיד הזה לבין התחושה הקשה כשסיימתי אותו בטרם עת פשוט שרפה אותי מבפנים. ראיתי בתפקיד הזה במה להשפיע על האנשים בה, לחנוך, להדריך, לצאת מאזור הנוחות ולחזק את המיומנויות הרכות שלי. להתמודד עם כישלון זה מאתגר, לא הרבה מדברים על זה. הבנתי שכל המצליחים נכשלים מפעם לפעם, למדים מהכישלונות שלהם ויוצאים גדולים יותר, חזקים יותר. כנראה אני לא מצליחן, כל מה שראיתי זה שחור בעיניים.  למען האמת, אף

כשהתחלתי את בית הספר היסודי בשנות האלפיים המוקדמות מאוד, תאמינו או לא, לא היה לי סמארטפון. כשרציתי לתקשר עם אמא עשיתי זאת מהטלפון במזכירות בית הספר. בהפסקות שיחקתי כדורגל, הייתי די גרוע בזה. סיימתי את היסודי, את החטיבה ואפילו את התיכון ללא סמארטפון. הייתי מהמתנגדים לכל הדבר הזה, סירבתי כל עוד כוחי בי להתקדם טכנולוגית, ועד לאמצע האוניברסיטה עדיין היה לי טמבלפון. כיום גם אני מבזבז שעות רבות מהיממה בתוך המכשיר הזה, שנדמה שמחזיק את כל העולם בכף ידך. פייסבוק, אינסטגרם, וואסטפ, Quora שעשתה עלייה לישראל, מה לא. שעות על גבי שעות. עזבו אותי, בואו נדבר על אבא שלי. שנים

נעים מאוד לכולם, אני טל, בוגר תואר ראשון עם ממוצע על הפנים.
יש לי הסבר ממש טוב לגבי זה שהממוצע שלי על הפנים. כל כך הרבה שאלו אותי – איך זה ייתכן? למה זה קרה? איך יהיה לך עתיד עם כזה ממוצע? איך תעשה תואר שני? אבל אני רוצה רגע להתעלם מכל השאלות האלה.

בשנים האחרונות גיליתי תחום חדש שמעניין אותי – חינוך, שבעקבותיו יצאתי למסע ארוך של למידה שעדיין לא נגמר. קראתי עשרות ספרים, מאמרים, שמעתי פודקסטים, הצטרפתי לקהילות הנכונות, בלוג, פודקאסט- לגמרי למידה של העולם החדש. מי צריך תואר שני?

כבר הרבה זמן שאני יודע מה אני רוצה מעצמי. יודע להסביר את זה לכל אחד ששואל, שמתעניין, והכי חשוב – יודע להסביר לעצמי. כבר הרבה זמן שאני ממוקד מטרה, יודע מה השלב הבא וממה אני עוד צריך לטעום. האמת, ככה הורגלתי – לחשוב 20 צעדים קדימה, אולי השיעור הכי טוב שלמדתי מאבא שלי. גם אם אי אפשר לדעת, גם אם נותנים לפעמים ללב ולנשמה לעוף, חשוב לשמור על הכיוון והמטרה ושהשורשים יהיו עדיין על הקרקע. השבוע אני מבולבל, כל כך מבולבל. יותר מידי מחשבות נחתו עלי שקשורות לעתיד שלי ולמה שאני רוצה לעשות. דווקא בשבוע שבו התקבלתי רשמית לתואר שני,

היום אני רוצה לספר לכם על התמודדות אישית שלי עם כשלון צורב ומתמשך, מה למדתי ממנו, ולמה החלטתי לשנות תפיסה ולהתמקד בדברים אחרים בי. היו לי מורים נהדרים. לחלקם התחברתי יותר, לחלקם פחות, אבל אני מאמין שכולם רצו בטובתי, כולם רצו שאתקדם, אשתפר ואלמד . יש לי גם הורים נהדרים, שעומדים מאחורי, גאים, ורק דוחפים אותי יותר ויותר. גם הורי, גם מורי, רצו מאוד שיהיו לי ציונים גבוהים. הם תמיד דחפו אותי למעל 80, מעל 90, מאה במתמטיקה, כדי שאוכל להתקבל לתואר נחשק, ובעתיד למשרה נחשקת.   אז התקבלתי לתואר שרציתי האמת, עד האוניברסיטה, הלימודים הלכו לי די בקלות. כמעט

אתם אוהבים יותר כלבים או חתולים? זו אחת השאלות שיכולות לגמרי לחלק את העולם לשניים. השאלה אם אתם ריאליים או הומניים דומה מאוד לשאלה הזו. אבל האם העולם באמת מתחלק לשניים – ריאלי והומני? תתארו לכם אני רוצה להחזיר את כולכם לתקופת בית הספר. אתם מרגישים שבית הספר מקדש יותר את אהבת הכלבים – הוא מייחס לאוהבי הכלבים תכונות נעלות יותר, מנבא הצלחה כמעט וודאית שלהם בחיים וגם המקצועות שלומדים אוהבי הכלבים מושכים יותר, החומרים והלמידה נראים אטרקטיביים ומפתחים. מצד שני- מאוהבי החתולים דורשים פחות, המקצועות שהם לומדים לא מאתגרים אותם, וכל הזמן מנסים למשוך אותם למקצועות הכלביים, המאתגרים, הקשים.

אני לא יודע כמה אתם מודעים, אבל בקרוב מגיע עלינו לטובה יום המורה. מטרת יום המורה היא להביע את ההערכה והוקרת התודה שרוחש הציבור למוריו ומורותיו מתוך הבנה כי הם המפתח להצלחה. לשמחתי היו מספר מורים שהשפיעו עלי במעלה הדרך. לכולם מגיעה תודה, הערכה, ולכן החלטתי לצאת בסדרת פוסטים שכולה הוקרת תודה למספר מורים שליוו אותי. כל מורה השפיע בדרך אחרת, ונתן לי גם השראה ושיעור לחיים מעבר להיותו מורה מקצועי או מחנך. למורה הראשונה עליה אני רוצה לספר יש קשר ישיר למה שאני עושה היום, שזה בין השאר לכתוב כמעט מידי שבוע בבלוג. אז שנתחיל? מה אתם אומרים?  

כשהייתי בבית ספר רציתי רק דבר אחד: להיות כמו כולם. אף פעם לא חשבתי, לא רציתי, להיות שונה. רציתי להיות מוקף בכמות גדולה של חברים, רציתי את אותם דברים כמו המקובלים, כי האמנתי שרק ככה יקרו לי דברים טובים. הרבה דברים השתבשו בדרך, אבל בזכותם יצרתי את הדרך שלי. לפעמים היה קשה, אפילו מאוד קשה, אך בסופו של דבר אני זה אני ואתם זה אתם, ואנחנו דומים מאוד וגם שונים. בכל יום אתה פוגש חבר התפיסה החברתית המקובלת היא שלהיות “כמו כולם” זה טוב, אפילו נהדר. ההורים של רובנו עשו הכל כדי שחס וחלילה לא נהיה חריגים או שונים. זה

לפני כשבועיים ביקרתי בשרונהאב – מרכז ליזמים צעירים בתל אביב. הגעתי כדי לדבר איתם על החדשנות והיצירתיות שלהם, בדומה לביקור שלי בהשלמה הטכנולוגית שעליו כבר סיפרתי.   לקראת סוף ההרצאה התפתחה שיחה מאוד מעניינת לגבי המיקום של גבולות בחיים שלנו – האם יש טעם לגבולות בעולם שלנו? האם אני יכול להיות יצירתי וחדשני גם כשהמשאבים שלי מאוד מוגבלים? היו דעות לכאן ולכאן, ואני רוצה לתת את שני הגרוש שלי בעניין.   אוי אמריקה תשאלו כל חייל בצבא למה הוא הכי מחכה – התשובה שתקבלו מרובם תהיה, כנראה, הטיול הגדול של אחרי הצבא. חיילים ונוער מסתכלים על הטיול הזה כפסגת האושר,

אז כן, גם אני חזרתי השבוע לספסל הלימודים, לפחות באופן האקדמי שלהם. ההחלטה לגמרי לא היתה פשוטה. אחרי יותר משנה של לבטים, של למידה אחרת ממה שהורגלתי, אני מרגיש מוכן לקראת הצעד הבא בחיי: לימודים לקראת תואר שני.   לבטים? למה בעצם? במשך שנים חשבתי שיש רק מסלול אחד, יחיד ונכון להצליח בחיים. תסיים תיכון בצורה יוצאת מן הכלל, תרשם לתואר הכי נחשק והופס יש לך קריירה מובטחת עם שכר בשמיים וקביעות אין סופית. הבעיה היא שהאדמה מתחת למסלול הקבוע הזה כבר ממש רועדת. בחיים של היום, שמשתנים כמעט מידי יום, כבר אין שום ערובה להצלחה. פעם היה נכון להשאר

בתקופה האחרונה בתפקידי כראש צוות התמודדתי עם עזיבה מאסיבית של חברי צוות והגעת חיילים חדשים במקומם, אותם נדרשתי להכשיר מאפס. המצב שאיתו הייתי צריך להתמודד גרם לי לשאול כל כך הרבה שאלות. מה אני מצפה מהם? איך אוכל לחנוך אותם בצורה הטובה ביותר? רציתי ליצוק בחיילים שלי גם תחושת מסוגלות, גישה לפתרון בעיות והתמודדות עמן בדרכים יצירתיות, וכן יכולת למידה עצמית ופיתוח אישי- כל אלה קריטיים להצלחה שלהם בתפקיד. רציתי גם שבטווח הארוך הם יוכלו להיות כמה שיותר עצמאיים בעבודתם, כדי שאוכל לפנות לי זמן למשימות נוספות שנדרשות ממני.   יש לי כמה שאלות תכלס, קצת עפתי על עצמי. בעצם

אני רוצה לספר לכם על יום מיוחד שהיה לי השבוע, יום בו מילאה אותי בכל הגוף תחושת שליחות וסיפוק מחממת. היום היה מיוחד בעבורי כי זכיתי לעשות בו דברים שאינני עושה בדרך כלל, דברים מהסוג שאני צריך לעשות יותר. לקחתי ברייק מהתפקיד שאני ממלא בצבא, מהטייטל, וביקרתי בהשלמה הטכנולוגית של חיל תקשוב. יתרה מזאת, אף אחד לא ביקש ממני להגיע. אני יזמתי את הביקור הזה וחיכיתי להזדמנות זו מספר חודשים, כי הרגשתי שיש לי מסר להעביר שהיה חסר לי בזמן שהייתי בעצמי חניך בקורס. השל-מה? אז קצת סדר למי שלא עשה עדיין צבא, או למי שעשה הרבה דברים מאז הצבא.

היום אספר לכם איך יצאתי מאיזור הנוחות האישי שלי, ומה למדתי מכך. אני לא גאה בזה, אבל במשך כל החיים שלי הודבקה לי תדמית הקלמזי בעל שתי הידיים השמאליות, והאמת שדי בצדק. בני המשפחה מפחדים לתת לי להתעסק עם דברים עדינים, שלא יישברו חס וחלילה. השבירה וההריסה הפכו אצלי לתחביב, וכל מה שנגעתי בו אף פעם לא נשאר אותו דבר. במפעל נייר שעבדתי בו לא הצלחתי להשאיר שום דבר שלם, וכשעבדתי כשוטף כלים במסעדה שברתי לא פעם תבניות מלאות בצלחות וכוסות. בעל המסעדה כמעט פיטר אותי, וזה היה מביך כי הוא היה אבא שלי. קראו לי לא פעם פיל בחנות

אז הנה הגיע החג הראשון בשנה, חג תחילת שנת הלימודים. החג אמנם נדחה השנה ביום אחד אך ההתרגשות בשיאה. הקייטנות הסתיימו, הבור בבנק מגיע לקרקעית עם רכישת הספרים והציוד, וכולם מתרגלים מחדש לשגרה- גם ההורים וגם הילדים. חגיגה גדולה מתרחשת בימים האחרונים, הרשת גועשת, פוסטים נכתבים, כתבות מצולמות.. כל אחד משחרר לאוויר העולם את תחושותיו בנוגע לפתיחת שנת הלימודים. הרשיתי לעצמי לכתוב את תחושותיי לאחר שכמעט הכל כבר נאמר, אך לדעתי מסר חשוב נעדר מן העין. יש תמיד עוד הר לטפס עליו אחד האמנים האהובים עלי בעת האחרונה הוא מוקי. חלקכם לא שמתם לב, אך בשנה האחרונה יצא אלבום חדש

הביטוי העתיק “ידע הוא כוח” הושרש בילדותי מכל כיוון. כולם רצו בשבילי שאהיה בעל ידע, שאהיה בעל כוח. כולם – ההורים, המורים, הם הרי אלו שיודעים. אף פעם לא התעמקתי יותר מידי במשמעות של הביטוי הזה, אלא קיבלתי אותו פשוטו כמשמעו. הביטוי מוגש לעיתים קרובות כאקסיומה – כדבר ברור לכל שאין צורך להוכיחו, ומעטים האנשים שמהרהרים במשמעותו. אני מציע לפרק לגורמים את הביטוי הזה על מנת שנוכל להבין אותו לעומק. כמו שעושים במתמטיקה, אתם יודעים.   מהו ידע? טינה סיליג היא מרצה בחירה לחדשנות וליצירתיות באוניברסיטת סטנפורד. היא מתייחסת לידע ולמקורותיו בספרה “InGenius“, שתורגם לעברית כ”אתה גאון”. כנראה שהיא יודעת

תמיד שנאתי שיעורי בית. אני זוכר את שיעורי מתמטיקה בכיתה ו’ שנלמדו עם המחנכת, ואת 5 דקות האחרונות בה כל הלוח מתמלא במספרים של תרגילים. אני זוכר את החוברות העבות שחילקו לנו יחד עם התעודה בשביל “לא לשכוח את החומר” בחופשת הקיץ. תמיד עשיתי אותם בלחץ ביומיים האחרונים, שכחתי את החומר, ולא קרה פעם שהמורים באמת בדקו את זה. אני זוכר את כל אותם המקצועות שלא הכנתי בהם שיעורי בית כדרך קבע. עד היום אני זוכר את המורה לערבית שמידי שיעור סימנה במחברתה שהגעתי ללא שיעורי הבית, כמעט באופן אוטומטי. אפילו במתמטיקה בכיתה יב’ בקושי הכנתי את שיעורי הבית מכיוון

דווקא בזמן טיסתי חזרה ארצה מחופשה עלתה במוחי שוב השאלה הנדושה: בשביל מה בעצם צריך בית ספר? השאלה הזו היא תוצאה של ביקור באולפני הארי פוטר Warner Bros. (אגב מומלץ לכולם) שעשה חשק עז לחזור ולצפות בסרטים המדהימים שנעשו. בסצנה הבאה שלקוחה מתוך הסרט החמישי מוצג קונפליקט בין פרופסור אמברידג’ להארי פוטר.     במקרה המוצג משרד הקסמים מחליט לבצע רפורמה במקצוע ההתגוננות בפני כוחות האופל. ההחלטה לשנות את שיטת הלימוד לעיונית בלבד עומדת בסתירה לציפיות התלמידים ולמה שהם הכירו. פרופסור אמברידג’ מציגה שמטרת בית הספר לפי משרד הקסמים היא להכין את התלמידים לבחינת הבגרות, אך הארי רואה זאת אחרת

בשני ימי שישי האחרונים חזרתי לימי התיכון העליזים. בשעה 07.45 בבוקר הגעתי לכיתה והתיישבתי בסופה, מולי ניצבים לוח לבן וקירות ערומים. ארבעת טורי השולחנות החלו להתמלא לאט לאט. המורה נכנס לכיתה וכותב על הלוח את כללי המשחק: אסור לאכול, לשתות, ובטח שלא להשתמש בפלאפון או במחשב נייד. עכשיו כולנו במשך שעתיים נבהה במורה שאמור להעביר לנו חומר, לאחר מכן נשתחרר להפסקה וחוזר חלילה. אלוהים אדירים, לאן הגעתי. מזל שהמורה הזכיר לי שאני בקורס ריענון נהיגה, כמעט חשבתי שאני שוב בן 16, קבור בכיתה בתיכון בין 4 קירות. הגעתי לקורס ריענון הנהיגה כל כך סקפטי. אני 5 שנים על ההגה ונוהג

לפעמים, דווקא בסיטואציה שאתה הכי לא מצפה לה, אתה לומד את אחד השיעורים הכי חשובים בחיים. אחד מהם קרה בהשלמה הטכנולוגית כשאחד הצוערים העביר שיעור על חווית למידה. זה היה ממש בסיום ההשלמה כאשר כבר אין לך חשק להקשיב לאף אחד ואתה בטוח שכבר למדת הכל. בשיעור הציג לנו הצוער את הסצנה הבאה שלקוחה מהסרט The Guardian הסצנה מציגה שיעור במסגרת האקדמיה למצילי עילית בנושא היפותרמיה. המדריך בוחר להעביר את המסר באמצעות חוויה שהוא מעניק למשתתפים בקורס. הוא גורם להם להרגיש היפותרמיה, ממלא את כל הבריכה בקרח ומסביר להם ש60 אחוז מהקריירה שלהם הם ירגישו היפותרמיה. הוא מסביר גם למשקיפים

אם אני רוצה להיות טייס קרב – זה עם הקסדה, משקפי השמש והשם המסווג, זה עם כל הוואסח. מה אני צריך שיהיה לי בארגז הכלים? אני משער שחלקכם חושבים על קב”א או דפ”ר גבוהים, ראיה ביונית, מינימום 99 בבגרות בפיסיקה וכמובן מתמטיקה ברמת חמש יחידות. הרבה פעמים זה רק מיתוס אולי נתונים אלו עשויים להוות עבורכם נקודת פתיחה כלשהי לקראת המיונים לקורס טיס, אך הישגים אלו הם לא חלק מארגז הכלים הדרוש. באתר חיל האוויר פרסמו פוסט בעניין זה, ולמרות שהוא קצת ציני ונכתב בשנת 1965 ניתן לקחת ממנו מספר נקודות מרכזיות שאני משער שהן רלוונטיות גם היום: חינוך, משמעת,

תעצרו את כל מה שאתם עושים עכשיו, קחו נשימה עמוקה והסתכלו סביבכם. אתם אולי חדלתם, אבל העולם שבו אנו חיים לא עוצר לרגע. העולם סביבנו לא מפסיק להשתנות ולהתעצב ובני האדם, אנחנו ביניהם, מחפשים כל הזמן אתגרים חדשים. לפני כשנה גיליתי דבר חדש שלא חשבתי שימלא לי את הזמן הפנוי ושבעקבותיו אפתח בלוג. סליחה, זה בעצם לא דבר חדש, אך אני מרגיש שבשנה האחרונה גיליתי אותו מחדש. אז אולי בכל זאת הוא כן קצת חדש? בכל מקרה, אני מתכוון לחינוך.   מהו החינוך בשבילי חינוך מקיף אותי כמעט כל חיי: ראשית כתלמיד במערכת החינוך, מדריך ופעיל בתנועת נוער, סטודנט לתואר