בלוג

בואו נשחק משחק. לכו לאיש החינוך הקרוב אליכם ותשאלו אותו: מה המשמעות של חינוך? ושל למידה? מה ההבדל בין חינוך ולמידה?  אלו שאלות כל כך מכשילות שסביר להניח שאיש החינוך שלכם פשוט יתחמק מלענות עליהן. הוא יגיד לכם שבבית הספר

“הגענו למסקנה שנכון שתסיים את תפקידך עכשיו”. זו הייתה השורה התחתונה משיחה שנערכה עימי מיד לאחר חג הפסח. הדבר הכי קרוב שחוויתי בינתיים לשיחת פיטורין. הפער בין המוטיבציה הרבה שדחפה אותי להגיע לתפקיד הזה לבין התחושה הקשה כשסיימתי אותו בטרם

כשהתחלתי את בית הספר היסודי בשנות האלפיים המוקדמות מאוד, תאמינו או לא, לא היה לי סמארטפון. כשרציתי לתקשר עם אמא עשיתי זאת מהטלפון במזכירות בית הספר. בהפסקות שיחקתי כדורגל, הייתי די גרוע בזה. סיימתי את היסודי, את החטיבה ואפילו את

נעים מאוד לכולם, אני טל, בוגר תואר ראשון עם ממוצע על הפנים.
יש לי הסבר ממש טוב לגבי זה שהממוצע שלי על הפנים. כל כך הרבה שאלו אותי – איך זה ייתכן? למה זה קרה? איך יהיה לך עתיד עם כזה ממוצע? איך תעשה תואר שני? אבל אני רוצה רגע להתעלם מכל השאלות האלה.

בשנים האחרונות גיליתי תחום חדש שמעניין אותי – חינוך, שבעקבותיו יצאתי למסע ארוך של למידה שעדיין לא נגמר. קראתי עשרות ספרים, מאמרים, שמעתי פודקסטים, הצטרפתי לקהילות הנכונות, בלוג, פודקאסט- לגמרי למידה של העולם החדש. מי צריך תואר שני?

כבר הרבה זמן שאני יודע מה אני רוצה מעצמי. יודע להסביר את זה לכל אחד ששואל, שמתעניין, והכי חשוב – יודע להסביר לעצמי. כבר הרבה זמן שאני ממוקד מטרה, יודע מה השלב הבא וממה אני עוד צריך לטעום. האמת, ככה

היום אני רוצה לספר לכם על התמודדות אישית שלי עם כשלון צורב ומתמשך, מה למדתי ממנו, ולמה החלטתי לשנות תפיסה ולהתמקד בדברים אחרים בי. היו לי מורים נהדרים. לחלקם התחברתי יותר, לחלקם פחות, אבל אני מאמין שכולם רצו בטובתי, כולם

אתם אוהבים יותר כלבים או חתולים? זו אחת השאלות שיכולות לגמרי לחלק את העולם לשניים. השאלה אם אתם ריאליים או הומניים דומה מאוד לשאלה הזו. אבל האם העולם באמת מתחלק לשניים – ריאלי והומני? תתארו לכם אני רוצה להחזיר את

אני לא יודע כמה אתם מודעים, אבל בקרוב מגיע עלינו לטובה יום המורה. מטרת יום המורה היא להביע את ההערכה והוקרת התודה שרוחש הציבור למוריו ומורותיו מתוך הבנה כי הם המפתח להצלחה. לשמחתי היו מספר מורים שהשפיעו עלי במעלה הדרך.

כשהייתי בבית ספר רציתי רק דבר אחד: להיות כמו כולם. אף פעם לא חשבתי, לא רציתי, להיות שונה. רציתי להיות מוקף בכמות גדולה של חברים, רציתי את אותם דברים כמו המקובלים, כי האמנתי שרק ככה יקרו לי דברים טובים. הרבה

לפני כשבועיים ביקרתי בשרונהאב – מרכז ליזמים צעירים בתל אביב. הגעתי כדי לדבר איתם על החדשנות והיצירתיות שלהם, בדומה לביקור שלי בהשלמה הטכנולוגית שעליו כבר סיפרתי.   לקראת סוף ההרצאה התפתחה שיחה מאוד מעניינת לגבי המיקום של גבולות בחיים שלנו

אז כן, גם אני חזרתי השבוע לספסל הלימודים, לפחות באופן האקדמי שלהם. ההחלטה לגמרי לא היתה פשוטה. אחרי יותר משנה של לבטים, של למידה אחרת ממה שהורגלתי, אני מרגיש מוכן לקראת הצעד הבא בחיי: לימודים לקראת תואר שני.   לבטים?

בתקופה האחרונה בתפקידי כראש צוות התמודדתי עם עזיבה מאסיבית של חברי צוות והגעת חיילים חדשים במקומם, אותם נדרשתי להכשיר מאפס. המצב שאיתו הייתי צריך להתמודד גרם לי לשאול כל כך הרבה שאלות. מה אני מצפה מהם? איך אוכל לחנוך אותם

אני רוצה לספר לכם על יום מיוחד שהיה לי השבוע, יום בו מילאה אותי בכל הגוף תחושת שליחות וסיפוק מחממת. היום היה מיוחד בעבורי כי זכיתי לעשות בו דברים שאינני עושה בדרך כלל, דברים מהסוג שאני צריך לעשות יותר. לקחתי

היום אספר לכם איך יצאתי מאיזור הנוחות האישי שלי, ומה למדתי מכך. אני לא גאה בזה, אבל במשך כל החיים שלי הודבקה לי תדמית הקלמזי בעל שתי הידיים השמאליות, והאמת שדי בצדק. בני המשפחה מפחדים לתת לי להתעסק עם דברים

אז הנה הגיע החג הראשון בשנה, חג תחילת שנת הלימודים. החג אמנם נדחה השנה ביום אחד אך ההתרגשות בשיאה. הקייטנות הסתיימו, הבור בבנק מגיע לקרקעית עם רכישת הספרים והציוד, וכולם מתרגלים מחדש לשגרה- גם ההורים וגם הילדים. חגיגה גדולה מתרחשת

הביטוי העתיק “ידע הוא כוח” הושרש בילדותי מכל כיוון. כולם רצו בשבילי שאהיה בעל ידע, שאהיה בעל כוח. כולם – ההורים, המורים, הם הרי אלו שיודעים. אף פעם לא התעמקתי יותר מידי במשמעות של הביטוי הזה, אלא קיבלתי אותו פשוטו

תמיד שנאתי שיעורי בית. אני זוכר את שיעורי מתמטיקה בכיתה ו’ שנלמדו עם המחנכת, ואת 5 דקות האחרונות בה כל הלוח מתמלא במספרים של תרגילים. אני זוכר את החוברות העבות שחילקו לנו יחד עם התעודה בשביל “לא לשכוח את החומר”

דווקא בזמן טיסתי חזרה ארצה מחופשה עלתה במוחי שוב השאלה הנדושה: בשביל מה בעצם צריך בית ספר? השאלה הזו היא תוצאה של ביקור באולפני הארי פוטר Warner Bros. (אגב מומלץ לכולם) שעשה חשק עז לחזור ולצפות בסרטים המדהימים שנעשו. בסצנה

בשני ימי שישי האחרונים חזרתי לימי התיכון העליזים. בשעה 07.45 בבוקר הגעתי לכיתה והתיישבתי בסופה, מולי ניצבים לוח לבן וקירות ערומים. ארבעת טורי השולחנות החלו להתמלא לאט לאט. המורה נכנס לכיתה וכותב על הלוח את כללי המשחק: אסור לאכול, לשתות,

לפעמים, דווקא בסיטואציה שאתה הכי לא מצפה לה, אתה לומד את אחד השיעורים הכי חשובים בחיים. אחד מהם קרה בהשלמה הטכנולוגית כשאחד הצוערים העביר שיעור על חווית למידה. זה היה ממש בסיום ההשלמה כאשר כבר אין לך חשק להקשיב לאף

אם אני רוצה להיות טייס קרב – זה עם הקסדה, משקפי השמש והשם המסווג, זה עם כל הוואסח. מה אני צריך שיהיה לי בארגז הכלים? אני משער שחלקכם חושבים על קב”א או דפ”ר גבוהים, ראיה ביונית, מינימום 99 בבגרות בפיסיקה

תעצרו את כל מה שאתם עושים עכשיו, קחו נשימה עמוקה והסתכלו סביבכם. אתם אולי חדלתם, אבל העולם שבו אנו חיים לא עוצר לרגע. העולם סביבנו לא מפסיק להשתנות ולהתעצב ובני האדם, אנחנו ביניהם, מחפשים כל הזמן אתגרים חדשים. לפני כשנה