לערער את הקומפורט זון
היום אספר לכם איך יצאתי מאיזור הנוחות האישי שלי ומה למדתי מכך. אני לא גאה בזה, אבל במשך כל החיים שלי הודבקה לי תדמית הקלמזי
היום אספר לכם איך יצאתי מאיזור הנוחות האישי שלי ומה למדתי מכך. אני לא גאה בזה, אבל במשך כל החיים שלי הודבקה לי תדמית הקלמזי
אז הנה הגיע החג הראשון בשנה, חג תחילת שנת הלימודים. החג אמנם נדחה השנה ביום אחד אך ההתרגשות בשיאה. הקייטנות הסתיימו, הבור בבנק מגיע לקרקעית
הביטוי העתיק "ידע הוא כוח" הושרש בילדותי מכל כיוון. כולם רצו בשבילי שאהיה בעל ידע, שאהיה בעל כוח. כולם – ההורים, המורים, הם הרי אלו
תמיד שנאתי שיעורי בית. אני זוכר את שיעורי מתמטיקה בכיתה ו' שנלמדו עם המחנכת, ואת 5 דקות האחרונות בה כל הלוח מתמלא במספרים של תרגילים.
דווקא בזמן טיסתי חזרה ארצה מחופשה עלתה במוחי שוב השאלה הנדושה: בשביל מה בעצם צריך בית ספר? השאלה הזו היא תוצאה של ביקור באולפני הארי
בשני ימי שישי האחרונים חזרתי לימי התיכון העליזים. בשעה 07.45 בבוקר הגעתי לכיתה והתיישבתי בסופה, מולי ניצבים לוח לבן וקירות ערומים. ארבעת טורי השולחנות החלו
למה ללמוד לבד כשאפשר ללמוד ביחד?