בתקופה האחרונה בתפקידי כראש צוות התמודדתי עם עזיבה מאסיבית של חברי צוות והגעת חיילים חדשים במקומם, אותם נדרשתי להכשיר מאפס. המצב שאיתו הייתי צריך להתמודד גרם לי לשאול כל כך הרבה שאלות. מה אני מצפה מהם? איך אוכל לחנוך אותם בצורה הטובה ביותר?
רציתי ליצוק בחיילים שלי גם תחושת מסוגלות, גישה לפתרון בעיות והתמודדות עמן בדרכים יצירתיות, וכן יכולת למידה עצמית ופיתוח אישי- כל אלה קריטיים להצלחה שלהם בתפקיד.
רציתי גם שבטווח הארוך הם יוכלו להיות כמה שיותר עצמאיים בעבודתם, כדי שאוכל לפנות לי זמן למשימות נוספות שנדרשות ממני.
יש לי כמה שאלות
תכלס, קצת עפתי על עצמי. בעצם דרשתי מהם לפתח שלל יכולות אישיות שכנראה לא נדרשו מהם עד כה והם כנראה גם לא יודעים כיצד לפתח אותן.
האמת גם אני לא ידעתי איך אני אצליח "לחנך" אותם וליצוק בהם את תחושת המסוגלות הנדרשת. שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות במעלה הדרך וניסיתי כל כך הרבה דברים.
בהתחלה זה היה קשה. יחד עם זאת שידעתי שהכי קל להטמיע הרגלים מההתחלה, השקעתי הרבה זמן במענה לשאלות שהעלו החיילים שלי. הרגשתי איך בכל מענה לשאלות שלהם אני מעצב אותם בדמותי ובצלמי.
לא הרגשתי שזה נכון. כל אחד הוא שונה מטבעו ולכן חושב קצת אחרת, יודע דברים קצת אחרים ובעל נסיון קצת אחר. לא רציתי שהם יהיו דומים לי, רציתי שהם יתפתחו להיות שונים אחד מן השני. לאחר שהבנתי זאת החלטתי באופן חד צדדי להפסיק לענות לשאלות שלהם.
ביצת קינדר
זוכרים את המבחנים במתמטיקה? בדרך כלל היתה דרך אחת לפתרון התרגיל עליה היינו מקבלים את מלוא הנקודות. רוב השאלות שנשאלנו במתמטיקה היו עם תשובה אחת בלבד, חד משמעית. אם ככה העולם היה עובד הכל היה צפוי, משעמם, אפור.
מצד שני, זוכרים כמה אהבנו את ביצי ההפתעה של קינדר שהינו קטנים? כל ביצה כזו היתה מכילה בתוכה הפתעה חדשה, ולפעמים היינו משאירים בכלל את השוקולד בצד כי הדבר האמיתי היה הקופסה הצהובה שמכילה בתוכה עולם ומלואו. ביצת ההפתעה של קינדר היא דוגמה לפוטנציאל הלא ממומש בדרך שאנו שואלים את השאלות שלנו.
אנחנו לא רוצים להיות משעממים כמו מבחן במתמטיקה. אנחנו רוצים לחדש, לפתור בעיות, להתפתח ולחשוב. "החכם נמדד בשאלותיו" אמר מי שאמר, וצדק. "מנהיגים דגולים יודעים לשאול את השאלות הנכונות" אמר מישהו אחר, וגם צדק.
לשאול נכון
אני החלטתי שלכל שאלה שנשאלתי ע"י החיילים שלי אחזיר בשאלה משלי. הרעיון שלי היה להעביר את הכדור, את הכוח, חזרה אליהם. הנחתי וסמכתי עליהם שאת הפתרון הם ימצאו, שהם לא צריכים אותי בשביל הפתרון.
מה החיילים שלי כן היו צריכים? לפעמים לא הייתי ברור לגבי הדרישות מהם, לפעמים הם רק רצו לדעת שהם בכיוון הנכון, או רצו לדעת אם הם "עשו נכון". המשחק הזה גרם לי לענות במפורש לשאלותיהם לעיתים רחוקות יותר, וגרם להם להשקיע יותר ולהתאמץ כדי למצוא את התשובה לבדם. כך הם פיתחו מסוגלות עצמית, בטחון ביכולתם, ומצאו דרכי פתרון שלא חשבתי עליהן. ממש קסם, מלא ביצי קינדר.
במקום לשאול "האם אתה יכול לעשות את זה?", שאלתי "מה עוצר בעדך? ממה אתה מפחד?". במקום לשאול אותם "ניסית להסתדר בעצמך?" שאלתי "על איזה אלטרנטיבות חשבת? מה ניסית לעשות?". החיילים שלי התקשו להשיב לשאלות האלה בהתחלה, אך מהר מאוד הם שאלו את עצמם שאלות כאלו בדיוק.
מה יוצא לנו מזה?
השאלות אפשרו לי להגיע גם לשיח עמוק ואישי עם חיילי, כששאלתי לגבי מטרה אישית ששמו לעצמם "למה זה חשוב לך? מה זה יתן לך?" או "איך אתה יכול לגרום לזה לקרות?". התחדדה אצלם מאוד תחושת האחריות, גם למשימה שהוטלה עליהם וגם לחיים שלהם עצמם.
הם הבינו, אני מקווה, כי יש להם את היכולת לעמוד בכל משימה, ושלכל אחד יש את הדרך שלו לעמוד בה. השאלות איפשרו להם להסתכל על עצמם ולהיעזר במין רפלקציה על התהליך שהם עברו, להסתכל שנית על איפה הם כשלו בדרך ולהזכר בעצמם בדברים שהם עדיין לא ניסו.
זה לא קל להתמיד בזה. לפעמים יוצאות לי תגובות כמו "לא לא, זה לא מה שהתכוונתי", או "אי אפשר לעשות את זה", אך הרבה פעמים החיילים שלי מראים לי שאפשר גם אפשר.
את כל זה ניתן ליישם בצורה דומה גם במערכת יחסים בין הורה לילד, בין מורה ותלמיד, בין חונך ונחנך, ובין חברים. תרשו לעצמכם להיות פילוסופים קטנים, החברים שלכם ידעו שהכי כיף להתייעץ איתכם. אם תדעו איך לשאול שאלות טובות יותר, השאלות שלכם יחזירו את הכוח, את המוטיבציה והבטחון לנשאל.
בהצלחה!