אז הנה הגיע החג הראשון בשנה, חג תחילת שנת הלימודים. החג אמנם נדחה השנה ביום אחד אך ההתרגשות בשיאה. הקייטנות הסתיימו, הבור בבנק מגיע לקרקעית עם רכישת הספרים והציוד, וכולם מתרגלים מחדש לשגרה- גם ההורים וגם הילדים.
חגיגה גדולה מתרחשת בימים האחרונים, הרשת גועשת, פוסטים נכתבים, כתבות מצולמות.. כל אחד משחרר לאוויר העולם את תחושותיו בנוגע לפתיחת שנת הלימודים. הרשיתי לעצמי לכתוב את תחושותיי לאחר שכמעט הכל כבר נאמר, אך לדעתי מסר חשוב נעדר מן העין.
יש תמיד עוד הר לטפס עליו
אחד האמנים האהובים עלי בעת האחרונה הוא מוקי. חלקכם לא שמתם לב, אך בשנה האחרונה יצא אלבום חדש שלו: "הולך על מים", ואני מרגיש צורך להתייחס לשיר הנושא של האלבום.
השיר מדבר על הרצונות והשאיפות שלנו והקושי הרב בהשגתם. הוא מזכיר שכל אדם חי "תמיד ישאף" – כל אחד יכול לחלום, כל אחד חייב לשאוף.
אבל מה לגבי הגשמת חלומותינו? "הייתי מלך בלא לראות… שאין דבר קל". חלומות הם לא קלים בכלל להגשמה ולפעמים אנחנו כושלים ומתייאשים רגע לפני קצה המנהרה: "זה מרגיש נכון להיגמל מלחפש לי פתרון".
כל מה ששווה להילחם עליו
ובחזרה אלינו. נכון, כנראה המצב לא משהו – החינוך הביתי משגשג, רק כיתות מעטות נותנות מענה, תעשיית המורים הפרטיים משגשגת, המורים רק רוצים לברוח, מתמטיקה הורסת אותנו, PBL זה הדבר הבא, PBL זו פיקציה… ושלא נדבר בכלל על דרכי ההערכה והבגרויות, שיעורי הבית, הריטלין והפרעות הקשב, שכר המורים, חדרי המורים וגם הקושי בגיוס מורים איכותיים.
"אני חי עכשיו" אומר מוקי, כל הכתבות האלה עושות לי חשק למות. אלו רק כ-15 כתבות מתוך כל הפוסטים שנכתבו בשבועיים האחרונים, על כמה המצב שלנו עגום.
ואני שואל אתכם, זה מה שאנחנו צריכים להתעסק בו עכשיו? רגע לפני שהשנה מתחילה? אם אתם כמורים הייתם קוראים את כל הרפש הזה – המוטיבציה שלכם וההתרגשות לתחילת השנה לא היו בקנטים? מספיק שגם ככה הילדים ממורמרים בבית הספר, הכתבות האלה לא עושות להם חשק לקום בבוקר.
באמת – כל הכתבות הללו נגעו בבעיה מאוד מוחשית שחייבים לפתור וחייבים להלחם על כל נקודה שהועלתה. באותה נשימה, לכל דבר יש הזמן ואת המקום שלו, ועכשיו רגע לפני תחילת החג אנחנו לא צריכים להתעסק בכל זה.
שינויים לוקחים המון זמן, בדרך נטפס על מלא הרים, ניפול ונקום. עכשיו אנחנו חייבים לגלות אורך רוח, סבלנות ולתת קרדיט למערכת שיש עכשיו ואין לה עדיין תחליף. קל לבוא ולהצהיר על כל הבעיות- אך האם גם אתם נגמלתם מלחפש פתרון? בכל מקרה, הוא לא יגיע כתוצאה מכתבה לקראת ה-1 לספטמבר.
לא צריך הרבה
אני רוצה להכיר לכם בחור מיוחד שאני מאוד מעריך ושמו יהונתן דורון.
יהונתן עוסק כבר שנים חינוך, תרם שנים מזמנו בבתי ספר דמוקרטיים, הקים מסגרות לנוער בסיכון וכיום הוא גם מנחה הורים. השנה יצא ספר מפרי עטו "כל מה שילד צריך" שזכה לכינוי "הספר הצהוב", ובו יהונתן שוזר את האג'נדה החינוכית שלו בסיפור חייו, ומטבל בכמה נקודות מפרי נסיונו הרב.
בתו של יהונתן, מישל, עולה השנה לכיתה א', וברור שהיא תעשה את זה בבית ספר דמוקרטי אם היא הבת של.. אז זהו – שלא.
יהונתן חושף בפוסט מרגש את בחירתה של בתו בבית ספר "רגיל" וממלכתי, ומזמין את המחנכת שלה לשיתוף פעולה פורה, כי שניהם שותפים לחינוך בתו.
קודם כל, מסתבר שלא צריך הרבה כדי שהילד יהיה מאושר. אך לדעתי יהונתן מראה לנו בפוסט זה הרבה יותר מסתם אושר- הוא מראה לנו את הדרך הנכונה.
אנחנו חייבים להבין שאמנם החינוך יקר לליבנו, אך שינויים לא קורים ביום אחד. כרגע זה מה שיש, ועם מה שיש אנחנו חייבים לנצח – ומנצחים תמיד בעבודת צוות.
המורים הם אנשי המקצוע, ולפני הכל הם בני אדם. אפשר עד מחר להוציא רפש באינטרנט, לדבר בגסות רוח ולהגן על הילדים שלנו מול המערכת הנוראית הזאת, אבל אנחנו גם יכולים לשמש דוגמה ולפחות לנסות להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית. לא הוכח עדיין שפוסטים בפייסבוק עוזרים בפתרון בעיות, הם במקרה הטוב עוזרים לכם לשחרר קיטור.
בואו, לפחות בשביל תחילת השנה, ניתן קרדיט למורים, לאנשי המקצוע ונהיה מעורבים בעזרת תקשורת בריאה. בואו נשאיר את המלחמות בספר הלבן להמשך השנה, ונפתח את השנה ברוגע ובחיוך. אתם צריכים את זה, הילדים צריכים את זה והמורים הכי צריכים את זה.