"הגענו למסקנה שנכון שתסיים את תפקידך עכשיו".
זו הייתה השורה התחתונה משיחה שנערכה עימי מיד לאחר חג הפסח. הדבר הכי קרוב שחוויתי בינתיים לשיחת פיטורין.
הפער בין המוטיבציה הרבה שדחפה אותי להגיע לתפקיד הזה לבין התחושה הקשה כשסיימתי אותו בטרם עת פשוט שרפה אותי מבפנים. ראיתי בתפקיד הזה במה להשפיע על האנשים בה, לחנוך, להדריך, לצאת מאזור הנוחות ולחזק את המיומנויות הרכות שלי.
להתמודד עם כישלון זה מאתגר, לא הרבה מדברים על זה. הבנתי שכל המצליחים נכשלים מפעם לפעם, למדים מהכישלונות שלהם ויוצאים גדולים יותר, חזקים יותר. כנראה אני לא מצליחן, כל מה שראיתי זה שחור בעיניים.
למען האמת, אף אחד לא לימד אותי את זה, איך להתמודד עם כישלון. בטח שלא כחלק ממערכת החינוך. הכישלונות שאתה חווה כתלמיד במערכת הם בעיקר סביב ציוני המבחנים, אך בהרבה מאוד מקרים יש תאריך מוגדר למועד שבו תוכל לתקן את הציון. בחיים האמיתיים אתה זה שצריך להגדיר מה המועד ב' שלך, מה היעד הבא שלך, ועל פי מה אתה הולך לבחון את הצלחתך.
הכישלונות בחיים האמיתיים מוחשיים הרבה יותר, רגשות של אשמה וכאב חוגגים בך, ההשלכות עלולות להיות מרחיקות לכת, ואף אחד לא מכין אותך לזה. אני למשל הייתי בטוח שהתפקיד שנכשלתי בו ישליך על המשך הדרך שלי.
זהו השיעור האישי שלי בהתמודדות עם כישלון, שיעור של 5 שלבים. הסיפור הזה ישב במגירה כמה חודשים ועכשיו נחשף לראשונה.
שנתחיל?
שלב #1 - לקחת פסק זמן ולא לחשוב
בואו נודה באמת, חטפנו עכשיו בומבה, מכה מתחת למותניים כשבכלל לא היינו מוכנים. שוק, הלם, תסכול.
אולי בסרטים אנחנו רואים את הגיבורים קמים אחרי שנייה וממשיכים לטרוף את העולם. בחיים האמיתיים, או לפחות בחיים שאני מכיר – זה לא קורה.
אנחנו צריכים את הזמן להקל את החוויה שחווינו. להיות רגע עם התסכול, להרגיש אותו ולא לנסות לברוח ממנו. ככל שננסה להדחיק את תחושת התסכול – היא תתפוצץ ברגע הכי לא מתאים. לא כדאי להישאב למחשבה ש"לא קרה כלום, שטויות, יהיה בסדר" – קרה משהו, זה לא ממש שטויות, ואת ה"יהיה בסדר" נשאיר לאחר כך.
יהיו אנשים סביבנו שינסו לעודד אותנו, או גרוע מכך – יקדימו את המאוחר בשאלות של "מה עכשיו? איך זה ישפיע על המשך הקריירה שלך?" וסתם יכניסו אותנו ללחץ מיותר. כל זה יגיע בשלבים המאוחרים. כדאי שניקח פסק זמן מכולם, נעשה הכל בקצב שלנו. אני למשל תפסתי מרחק מרוב האנשים שסביבי, אפילו לא סיפרתי לחלקם מה אני חווה. הייתי הרבה עם עצמי, ישבתי בים והסתכלתי על הגלים – זה מאוד הרגיע אותי. "לשבת מול הים ולא לדאוג".
המטרה בשלב הזה- פשוט לשחרר את הכאב ולא לברוח ממנו. לפגוש את האכזבה מול העיניים, לעקל את הסיטואציה, ואפילו לא לחשוב מה הלאה, אלא רק להיות ברגע הזה של הסיטואציה הלא נעימה.
שלב #2 - הסקת מסקנות
Failure is simply the opportunity to begin again, this time more intelligently.
זה לא שלי, זה של הנרי פורד.
בכלל, זה נכון לא רק לכישלונות ולאתגרים. כדי להתקדם, כדי לעשות דברים אחרת (או לעשות את אותו הדבר) אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: מה עבד יותר? מה עבד פחות? מה אפשר לקחת הלאה? איפה אני צריך להשתנות? מהן החוזקות שלי שלא הצלחתי להפגין?
התפקיד שעזבתי עירער הרבה מן החוזקות שלי. יתרה מכך, החולשות שלי מאוד הפריעו לי בתפקוד, הרבה יותר מבעבר. לא הצלחתי להביא לידי ביטוי את האני מאמין שלי, את המוטיבציה שלי לשנות ולתרום, וכל הידע והניסיון שלי כמעט ולא הועילו.
אחרי שבשלב הקודם שיחררנו את האמוציות, התחושות, אנחנו פנויים להסתכל בצורה אובייקטיבית יותר על החוויה שעברנו, ולהסיק את המסקנות המתבקשות להמשך.
בשיחה שבה הבנתי שאסיים את תפקידי בטרם עת הוצג לי דו"ח רחב שכולל הרבה מאוד נקודות לשימור ולשיפור. עם כל הקושי, קראתי את הדו"ח מספר פעמים וניסיתי לסכם – עם מה אני יוצא הלאה מהתפקיד הזה? מה למדתי על עצמי? על מה לשים דגש להבא?
הניתוח שנעשה בשלב זה הוא קריטי, מכיוון שהרבה פעמים בתקופות אינטנסיביות אין לנו זמן בכלל לעצור, לעקל, לחשוב על הדברים ולהסיק מסקנות. עכשיו, כנראה שאף אחד לא רודף אחרינו ויש לנו את כל הזמן שבעולם לקחת את ההזדמנות הזו ללמידת לקח וצמיחה עצמית. אני נזכרתי בהרבה דברים ששכחתי על עצמי, גם למדתי על עצמי דברים חדשים.
איננו חייבים לקבל את כל הביקורת הכתובה, היו גם דברים שלא הסכמתי איתם. כל דבר נתון לפרשנות ואולי מי שכתב את הדו"ח ראה את הדברים אחרת, לרעה או לטובה. בכל מקרה, הוא כן מאפשר קרקע לשיח איכותי שלנו עם עצמנו.
אני מציע לחשוב בשלב זה לא רק על ההתנהלות שלנו, אלא גם על הסביבה שלנו. למשל, האם קיבלנו את ההדרכה שהיינו צריכים? האם חברי הצוות מספיק עזרו לנו? הייתה לנו דינמיקה טובה עם המנהל? עד כמה הוא היה מעורה בעשייה שלנו?
המחשבה הזו גם על הסביבה שבאתי איתה במגע עזרה לי קצת לשחרר ממני מעמסה. הכי קל לנו להאשים את עצמנו בכל מיני דברים שקורים, אך גם לסביבה החיצונית יש השפעה גדולה על התפקוד שלנו. אולי נגיע למסקנה שבתפקיד הבא שלנו נצטרך חניכה צמודה יותר? הכשרה ארוכה יותר? באיזו סביבה הסיכוי שלנו לצמוח גדול יותר?
שלב #3 - בסוף יוצאים מחוזקים לעולם
אחרי השיחה המדוברת, יחד עם כל האכזבה והכאב, הרגשתי גם משהו אחר. הרגשתי ירידת מתח עצומה.
התפקיד הזה היה מכבש לחצים ואמוציות, וכמו שכבר הבנתם – הכל הלך בו הפוך. הרגשתי קצת הקלה שאינני צריך להתמודד עם כל זה יותר, למרות שהיה בי גם רצון מאוד גדול להמשיך. נכון זה מוזר? מצד אחד תפקיד שכל כך רציתי, מצד שני- התחושה הזו שטוב שהתקופה הזו נגמרה.
כל דלת שנסגרת בפנינו יוצרת הזדמנות לפתיחת הרבה דלתות אחרות. גן, חברה טובה שלי, ניסחה את זה אחרת: "לא נכשלת אם יש לך אופציות בחירה".
בואו נסתכל על החוויה בדרך חיובית יותר. נכון, לא חווינו הצלחה, אבל הלקחים שהפקנו בשלב השני הם למשל הצלחה בפני עצמה. בכלל, למה שארצה להמשיך בתפקיד שאני לא בא בו לידי ביטוי, שאולי אינני מתאים לסביבה בה אני אמור לפעול? אולי בפלטפורמה אחרת אוכל לתת יותר ערך?
"תמיד לזכור לרגע לעצור ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו", כתב עידן רייכל בשיר נהדר שמדבר בדיוק על זה. עכשיו זה הזמן להתניע מחדש, לחבק את המסקנות שעיצבנו בשלב הקודם, להתעטף בתחושת השליחות שלנו, להיזכר במה שאנחנו רוצים לעשות ופאקינג ללכת לעשות את זה. עכשיו אנחנו חכמים ונבונים יותר, אנחנו מדויקים יותר ומוכנים לאתגר הבא.
זה הזמן להיזכר גם במה שבאמת הכי חשוב לנו בחיים. אנחנו בריאים יחסית, יש לנו חברים ומשפחה שתומכים בנו ואולי הרבה זמן לא הקדשנו להם זמן. השנים הטובות שלנו עוד לפנינו, ויש לנו עוד כוחות להשקיע. אני בכלל ניצלתי את הזמן כדי לבלות יותר זמן עם זוגתי ולתכנן את החתונה שלנו.
אם כל הזמן נבזבז את הזמן רק על מה שהפסדנו, לא יישאר לנו זמן להתעסק במה שאנחנו עוד יכולים להרוויח.
שלב #4- לפרוש את הרשת
זה הרגע הנכון להתעסק בשאלה הכל כך מפחידה הזו – מה עכשיו?
רבים מתחילים ממנה ועושים את הדרך הבטוחה ללחץ אטומי. אנחנו חייבים להגיע אליה הכי אובייקטיביים שאפשר, והשלבים הקודמים הכינו אותנו לרגע הזה.
אז קודם כל, אני סיימתי את התפקיד הקודם בהפתעה ובכלל לא חשבתי על הצעד הבא או האתגר הבא. החיים שלנו מלאי תהפוכות וכדאי שנתכונן לכך. אנחנו חייבים שתהיה לנו פלאן בי, אני לא עשיתי את זה ויצאתי לדרך הזו מאוד מבולבל.
בגלל שאני הייתי מבולבל החלטתי להתפצל ל-2: באותו הזמן גם חשבתי על מה שאני רוצה לעשות וגם הסתנכרנתי עם האפשרויות הקיימות כרגע.
הצעד הראשון הוא ליצור קשר עם מכרים ותיקים, עם אנשים שעבדנו איתם בעבר או עם אנשים שהם קרובים לתחום או לתפקיד בו נרצה לעסוק. הרבה מאוד אנשים מוצאים את עצמם מחדש באמצעות הנטוורקינג הזה.
האמת, בדרך הזו בדיוק מצאתי את התפקיד הבא שלי – פשוט הכרתי מישהו שעבר למקום שעניין אותי. עצם זה שאנחנו מכירים מישהו – כבר נפתחת לנו דלת. אנחנו נהיה סבלניים, נקשיב, גם אם הכיוון לא נראה לנו בהתחלה.
שלב #5- לדרוש את מה שאתם רוצים
מה התפקיד שאנו רוצים? על מה לא נוכל להתפשר? אלו שאלות שאנו צריכים לשאול את עצמנו. אני לא הייתי מספיק ברור לעצמי ונתתי קצת לזמן לעשות את שלו, בסוף יצא רק טוב מכך, אבל זה גם היה יכול להסתיים באופן אחר.
חשוב שנבחר מקום שבו אנחנו חושבים שסיכויי ההצלחה שלנו גבוהים (אך לא גבוהים מאוד), ושיכולת ההשפעה שלנו תהיה כמה שיותר גדולה, ככה נרגיש משמעותיים.
דבר אחד שלמדתי לאחר שהתראיינתי למספר תפקידים – טייטלים לרוב לא אומרים כלום, ומקומות שונים מתייחסים לאותו טייטל בצורה שונה. למשל, התפקיד של "מנהל מוצר" יכול להיות אחר לגמרי במקומות שונים, זה תלוי בסביבה אליה אתה מגיע. הייתי צריך להבין מעבר לטייטל- מה הדרישות של התפקיד? מה מצפים ממני לקדם? במה אני אמור להתעסק ובמה לא?
טיפ נוסף – בואו לא נצא בהצהרות עד שהתהליך לא נגמר והגעתם לתפקיד שרציתם. התפקיד שלי נסגר ברגע האחרון ממש, הייתי בטוח שאגיע לתפקיד אחר לגמרי. יכול להיות שאם הייתי מצהיר שהגעתי לתפקיד האחר, סיכויי להגיע לתפקיד שאליו הגעתי בסופו של דבר היו נפגעים. כדאי שנשמור על דיסקרטיות בתוך הארגון שלנו, יש לפעמים גם אנשים שירצו לשים מקלות בגלגלים ולחגוג על חשבוננו. תהיו זהירים.
המפתח לכך הוא סבלנות. האמת, לי קשה מאוד להיות סבלני ולדחות סיפוקים, ובחוסר ודאות אני משתגע. עדיין, בתהליך הזה צריך לגלות אורך רוח, ללא הרבה מאוד סבלנות לא הייתי מגיע לתפקיד הזה, החיפזון הוא מהשטן.
לנסות שוב
אנחנו חייבים לחזור ולהתמודד עם הסיטואציה שבה נכשלנו. זוהי סגירת מעגל אמיתית, זוהי ההוכחה שלנו לעצמנו שהתגברנו על הכישלון. שלמדנו דבר חדש. שעשינו משהו אחרת.
אני מצאתי את המסגרת שבה אני עם סיטואציה דומה, בתור מוביל שכונת באר שבע בפרויקט "אנשי העולם החדש נפגשים בשכונה". כמוביל השכונה תפקידי ליצור פלטפורמה להיכרות ולמידה בין אישית במסגרת המפגשים, והנחיית המפגשים מזכירה לי קצת את התפקיד ההוא, את הכישלון ההוא.
עכשיו אני מתמודד עם זה ממקום מודע יותר. מחבק את כל המסקנות שהסקתי בדרך, מתחזק, לוקח הרבה אוויר ויוצא לדרך. זה אפילו הולך לא רע. זוהי חגיגת הכישלון שלי.
תחגגו גם את הכישלון שלכם!
