כשסיימתי את התפקיד ההדרכתי שלי בטרם עת נכנסתי לסיחרור ולבלבול רב.
ידעתי שתוך כשנתיים אמצע את עצמי מתמודד עם החיים האמיתיים של אחרי הצבא, ידעתי שאני חייב למצוא את התשובה לשאלה : "מה אני רוצה לעשות", והתחלתי לחפש.
רציתי לפגוש אנשים שעושים דברים מעניינים, וכמסגרת לפגישות האלה החלטתי להקים פודקאסט. חיפשתי באנשים האלה תשובה לשאלה- במה אני יכול או רוצה לעסוק? מה מעניין אותי? מי אני בכלל?
בסופו של דבר הפסקתי את הפודקאסט, פתחתי אחד אחר והתחלתי תהליך של חיפוש תשובות בעצמי, אצלי, תוך הסתכלות על החוויות, התפקידים והפרוייקטים שבהם הייתי מעורב.
קחו עוד דוגמה
דיס איז קורונה טיים!
עבור רבים התקופה הזו היא קרקע לחשיבה, ליצירת מסלול מחדש, ללמידה.
כולם מצאו את עצמם בתוך הזום, בתוך הלייב בפייסבוק. נרשמנו להרצאה שתשחרר לנו את היצירתיות, להרצאה שתלמד אותנו למצוא את עצמנו, לסדנה המטריפה הזו, לסדנה הקסומה ההיא, ועוד לא הזכרתי את הקורסים החינמיים והמעולים בקורסארה.
כולנו החלטנו בבת אחת לשים את המוח שלנו בקופסה ולהשתעבד. חלק לנטפליקס, חלק לחדרי הוובינרים- כשזה נעשה בכמות הזו, זה כבר באמת לא משנה.
הדפוס שחוזר על עצמו
ואם לא התחברתם לשום סיפור, נדבר באופן כללי.
תחשבו על תהליך קבלת ההחלטות שלכם. כמה זמן אתם משקיעים בעצמכם בהחלטות שלכם? כמה זמן אתם משקיעים בחיפוש התשובה אצל אחרים? חברים? משפחה? רשתות חברתיות? קהילות?
כשזה הופך לשאלות הקשות ביותר שלנו- זה כבר נהיה דרמטי. אנחנו לא יכולים להחליט לבד. אנחנו כבר לא מכירים את עצמנו.
הדפוס הזה חוזר על עצמו כל כך הרבה ומשתכפל עוד ועוד, ואני חושב שהסיבה לכל זה מתחילה בכך שקבלת תשובות חיצוניות לשאלה שלנו נהייתה כל כך קלה. בזכות דוקטור גוגל, פרופסור קומיוניטי ואדון Lifelong Learning אנחנו כבר לא צריכים להחליט, ולא לחשוב.
אתה? נגד למידה?
לפני שאתם באים לסקול אותי באבנים, אני רוצה לחדד את הנקודה.
כן, למידה לאורך החיים תציל אותנו. כן, כולנו צריכים להמשיך ללמוד. לא, רובנו לא יודעים לעשות את זה נכון. לא, לא צריך ללמוד באמת כל הזמן, נון סטופ.
מהי המטרה של למידה? חשבתם על זה לאחרונה? חלק ימצאו בלמידה השראה, חלק ימצאו בה קיצור דרך- הסקת מסקנות מעבודתם של אנשים אחרים, חלק ימצאו בעזרתה תשובות לכל השאלות. המטרה שאליה הכי התחברתי היא אחת שהגדיר ליאור פרנקל- Lifelong Learning נועד כדי שנוכל לעשות.
הלו! אנחנו שם?
אני חושב שמרוב המרדף אחרי למידה, אחרי שאלות, אחרי אנשים שיודעים יותר מאיתנו, כבר שכחנו את עצמנו.
אנחנו באמת פוחדים להחליט לבד, כי אנחנו יודעים שיש שם מישהו שהיה בצומת הזו וכבר החליט. אנחנו פוחדים לנסות דברים לבד, כי אנחנו יודעים שמישהו כבר ניסה את זה ונכשל. אנחנו פוחדים להיכשל, אנחנו פוחדים מהדף הלבן שאמור להיות עמוס ברעיונות והוא נשאר לבן. אנחנו פוחדים להתנתק. לצאת מהקומפורט זון. פוחדים מעצמנו.
אני חוזר לתחילת הפוסט הזה ושואל את עצמי- באמת חיפשתי את "מה אני רוצה לעשות" אצל אחרים? איפה אני בכל הסיפור הזה? אני הרי מכיר את עצמי כבר 20 ומשהו שנה, אני עד כדי כך לא למדתי כלום על עצמי? על העולם? ממה אני מפחד?
חיפוש ההשראה החיצונית יכולה להרוס לכם. החיפוש עלול למסגר אתכם בפתרונות סטנדרטיים, פתרונות שכבר חשבו עליהם, במקום שתיזמו או תיצרו משהו חדש. זו הסכנה הגדולה של Lifelong Learning.
אז מה כן לעשות?
פשוט לעשות.
ולפני זה, קחו דף לבן, או בצבע שאתם אוהבים, או מסמך דוקס או לוח מחיק. תכתבו, תיצרו, תתנתקו, תחשבו ותתכננו בעצמכם. זקוקים להשראה? אתם תמצאו אותה בתוככם. אתם באמת אבודים? חפשו השראה חיצונית בכלים שאתם מכירים, אבל רק אחרי שבאמת ניסיתם לבד.
יצירת תוכן היא המקום עבורי לעשות את זה. אני קורא המון, רואה קצת הרצאות, לומד ומקבל השראה מהסביבה, ובסופו של דבר אני בוחר מה לעשות איתה. אני בוחר את הפרקים שאני רוצה להפיק, אני בוחר על מה לכתוב, אני בוחר את הביטוי העצמי שלי, אני בוחר מי אני.
לפעמים חולפים ימים רבים בלי שקראתי, בלי שפתחתי ספר. את ההרצאות שאני נרשם אליהם אני בוחר בקפידה, אני מסנן מעלי המון, המון תוכן. זה בסדר, ככה אני שומר את עצמי בצד שעושה, בצד שיוזם, ולא בצד שהולך אחרי אחרים שיודעים. ככה אני שומר את המוח שלי אצלי ולא שם אותו בידי אחרים. ככה אני נשאר אני, ולא הופך לאחר. ככה אני זה שעושה ויוזם. תחושת ה-FOMO, חיפוש ההשראה, טובה לנו כשאנחנו באמת צריכים אותה.
המטרה של הלמידה היא לטעון את עצמנו במיומנויות ובידע שמאפשרים לנו ליצור את עולמנו כראות עיננו, התשובה בסופו של דבר נובעת מתוכנו, כמעיין המתגבר.
תסגרו לעצמכם שעות מוגדרות וספציפיות ביומן שבהם אתם לומדים נושאים מוגדרים. ככה עושים Lifelong Learning נכון. מדובר בלמידה לאורך החיים, לא בלמידה היא חיינו.
אז מה אתם החלטתם לעשות? אילו מיומנויות משמשות אתכם? אשמח לשמוע מכם 🙂