למה סגרתי את הפודקאסט הראשון שלי?

הנושא היה “חינוך בעולם החדש” וקהל היעד היה אנשים צעירים, כדי להוכיח להם כמה חינוך חשוב ונוגע לכל תחומי חיינו. בגדול, זו הייתה בחירה מאוד לא חכמה של נושא. המילה “חינוך” מחזירה את רובנו לזיכרונות שאנחנו רוצים לשכוח. בפועל הפודקאסט עשה את הדבר ההפוך- הוא הרחיק את קהל היעד שלי, השאיר אותי עם קהל יעד של מורים (המשוכנעים), וקיבע אותי בתוך מקום שלא דווקא רציתי להיות בו. 

מה גם שחלק מהמרואיינים שבחרתי לא הבינו מה הקשר שלהם לנושא, וכמו שאומרים בעולם הטכנולוגי – ממשק משתמש צריך להיות מובן מאליו, ואם אתה משקיע יותר זמן בלהסביר את עצמך, תתחיל מחדש.

הקמתי פודקאסט שמדבר על חינוך כשאני לא עוסק בחינוך, לפחות לא באופן ישיר. תוך כדי ההפקה הבנתי כמה ההבדל בין “לעשות את” ל”לדבר על” הוא קריטי וחשוב, ומתחבר ללמידה באמצעות עשייה שבה אני מאוד מאמין. הכי קל זה לפתוח מיקרופון או לנהל את העולם מהפרלמנט, זה גם כל כך ישראלי. אבל מסתבר שבכלל לא ידעתי על מה אני מדבר.

קשרתי בין תהליכים של התפתחות אישית, של מנטורינג, של העצמה, של למידה, לחינוך. לאחר שחקרתי את הנושא והבנתי את השוני בין חינוך ולמידה, הבנתי שמה שבאמת מעניין אותי הוא לא חינוך, אלא דווקא למידה.

כשהתחיל משבר הקורונה ונכנסנו לסגר הראשון, הבנתי שזה המסמר האחרון בארון של הפודקאסט. השיח החינוכי נסוב סביב נושאים שאין לי איך לתרום להם, אין לי מה לחדש או להוסיף בהם, ויש מומחים ואנשים שיכולים לעשות את זה יותר טוב ממני. עם הסגר של הקורונה, הכנסתי גם את הפודקאסט לבידוד סופי ואת עצמי סגרתי במחשבות, לקראת החלטה על “מה אני עושה עכשיו”.