כשהתחלתי את בית הספר היסודי בשנות האלפיים המוקדמות מאוד, תאמינו או לא, לא היה לי סמארטפון.
כשרציתי לתקשר עם אמא עשיתי זאת מהטלפון במזכירות בית הספר. בהפסקות שיחקתי כדורגל, הייתי די גרוע בזה. סיימתי את היסודי, את החטיבה ואפילו את התיכון ללא סמארטפון. הייתי מהמתנגדים לכל הדבר הזה, סירבתי כל עוד כוחי בי להתקדם טכנולוגית, ועד לאמצע האוניברסיטה עדיין היה לי טמבלפון.
כיום גם אני מבזבז שעות רבות מהיממה בתוך המכשיר הזה, שנדמה שמחזיק את כל העולם בכף ידך. פייסבוק, אינסטגרם, וואסטפ, Quora שעשתה עלייה לישראל, מה לא. שעות על גבי שעות.
עזבו אותי, בואו נדבר על אבא שלי. שנים על גבי שנים הוא גלש בפורומים של ספורט, עד שהוא גילה את הרשת החברתית האמיתית – פייסבוק. היום הוא כבר מציע לי איך לחשוף את הפוסטים שלי לעוד אנשים, וגם הוא לא מפסיק לגלול.
מי אשם בכל זה?
בחודש שעבר עלתה בקשת 12 התוכנית “הקרב על המוח”, עליה עמל דרור גלוברמן במשך 3 שנים. התוכנית מציגה את ההתמכרות לסמארטפון, לרשתות החברתיות ולטכנולוגיה בכלל כבעיה עולמית. מגפה של ממש. אני לא זוכר מתי התייחסו במדיה הישראלית לנושא זה כל כך ברצינות.
הסרט הדוקומנטרי נועץ את האשמה בפייסבוק, שמושכת ברוב החוטים במרחב הדיגיטלי-חברתי. אנחנו יודעים שתחת שליטתה נמצאות גם אינסטגרם, וואטספ.
אם תשאלו את פייסבוק- המטרה שלה היא לחבר בין אנשים. הבעיה מתחילה שאפילו היא כבר איבדה שליטה על המפלצת שהיא יצרה בעצמה. אחרי הכל היא חברת ענק עסקית שמה שמעניין אותה הוא להתעשר על הגב של כולנו. היא כאילו מנסה להילחם בבדידות שחשים משתמשיה ברחבי העולם, אבל סגן נשיא למחקר, דיוויד גינסברג, הודה בעצמו שהוא לא מכיר את הנתונים. צפו בתוכנית החל מהדקה ה-21.
איזה כיף שיש גוף כזה גדול כמו פייסבוק שניתן להאשים אותו בהרס האנושות. נקמת החנונים של ממש. בגללם אנחנו לא מפסיקים לגלול, בגללם אנחנו כבר לא מבדילים בין המציאות ל”מציאות” שמנסים כולם למכור לנו. בגללם נהיינו כל כך חסרי ביטחון עצמי שאנחנו מפרסמים רק כמה טוב לנו ורוצים לגרום לכולם לקנא.
בגללם אנחנו כל כך מכורים, כל כך בדיכאון. כל כך איבדנו אמון בתקשורת, במוסדות הדמוקרטיים.
בגללם? או בגללנו?
ועכשיו, בואו נחזיר את הכדור אלינו. הרי אנחנו מאוד נהנים מהשפע הזה, מהתוכן שמונגש ייחודית לנו. מזה שפייסבוק מכיר אותנו כל כך טוב. אם לא היינו נהנים פשוט היינו מפסיקים עם זה, למה זה בעצם כל כך קשה?
זה קשה בגלל היעדר הגבולות. יש לנו פשוט עוד מחויבויות בחיים שעל הנייר לפחות הן חשובות יותר: עבודה, משפחה, חברים. מוכר לכם? ומה קורה שהעבודה, המשפחה והחברים נמצאים כולם באותו מקום? ברשת החברתית? הגבולות הם כל כך מטושטשים, וכל כך קל לנו לברוח מכל הצרות והפיצוצים. לקחת פסק זמן ולא לחשוב.
ואם התשובה לכל זה היא אצלנו? מה אם אנחנו אלה שצריכים להשתנות? להעדיף חזרה את האנשים על פני המכשירים?
בפעם הבאה שתראו את החבר שלכם, בן/בת הזוג שלכם או הילד שלכם תקוע בתוך הסמארטפון כל כך הרבה זמן, חשבו מתי אתם הנחתם אותו בצד לאחרונה. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות. הכוח, לפחות חלקו, בידיים שלנו. בתור התחלה – נכבה את ההתראות, נניח את הטלפון בצד, נהיה קצת יותר עם המשפחה.
ללמוד עם הסמארטפון ביד
אחד השימושים המועילים בטכנולוגיה הוא לצורך למידה אפקטיבית יותר. שלל כלים פותחו ויפותחו בעתיד כדי להפיח חיים בשיעורי בית הספר. גם המורים מבינים שהיום הם הרבה פחות אטרקטיביים ואפקטיביים מפעם.
בכלל, יש כיום לבתי הספר את ההזדמנות להפוך את הקערה על פיה, להנחיל כלים ומיומנויות טכנולוגיות הכרחיות להמשך החיים. אפשר לעשות את זה ללא השקעה כספית בחדרי מחשבים מאובקים. היום לכל אחד יש את כל מה שהוא צריך בכף ידו, אבל עוד פעם אנחנו חוזרים לבעיית היעדר הגבולות.
האם בית הספר באמת יכול לקחת אחריות על המורכבות הזו? איך הוא אמור להתנהל עם סיטואציות שקורות ברשתות החברתיות? ומה הוא באמת יכול לעשות כשהילדים קבורים במסכים גם בהפסקות? כשהם לא יוצרים קשרים חברתיים אמיתיים?
סמארטפונים אאוט, כישורים חברתיים אין?
אז משרד החינוך בראשות השר, הרב רפי פרץ, פירסמו הוראה חדשה: איסור על סמארטפון בבתי הספר היסודיים. הלמידה האפקטיבית תיעשה בתמיכת טאבלטים ומחשבים. אגב, החלטה דומה התקבלה גם במדינות רבות נוספות.
משרד החינוך קובע בהחלטה זו שאין יכולת לבתי הספר היסודיים להשתלט על הבעייתיות הרבה בשימוש בסמארטפונים. בתי הספר לא מצליחים לדעת מקבלי ההחלטות להציב סדר, שליטה וגבולות.
אין לי מושג איך התקבלה ההחלטה ואיזה עוול היא אמורה לתקן. אני כן יודע שההחלטה לא תשנה דבר.
הילדים לא יגדלו פתאום להיות מבוגרים שאינם מכורים. גם אם כישוריהם החברתיים ישתפרו כתוצאה מההחלטה, הסביבה שמקיפה אותן לא תשתנה. הורים, מורים, כולם מכורים. זו הדוגמה האישית שהילדים סופגים, והיא יותר משמעותית מעל מצג שווא כזה או אחר. ההבדל הגדול ביננו לבין התלמידים הוא שהם ממש נולדו לתוך זה, נולדו לסביבה הזו והם אינם מכירים מציאות אחרת.
אני מבין את קו המחשבה לגבי יצירת כישורים חברתיים בשלב כל כך מוקדם, בשלב שבו האישיות שלנו מתעצבת. אבל ילדים הם גם מאוד סקרנים וכל ניסיון המניעה בזמן בית הספר יתפוצץ בחריפות לאחר בית הספר. ההחלטה הזו בעצם מעבירה את הבעיה חזרה הביתה, להורים, למשפחה, אלינו.
אז מה כן צריך לעשות?
רובנו לא נולדנו לזה. רובנו זוכרים את התקופה בה הכל היה יותר פשוט, בלי סמארטפון. רובנו היום הם ההורים והמחנכים של מחר, והדרך האפקטיבית ביותר לחנך היא ע”י דוגמה אישית. הטכנולוגיה כאן כדי להישאר, וזה רק ייעשה יותר ויותר קשה. אנו צריכים ללמוד איך לנצל את הטוב שבה, וכולנו יודעים שיש הרבה.
אני חושב שהקניית הרגלי צריכה נכונים היא קריטית, גם עבור גילאי היסודי. צריך בשביל זה שיתוף פעולה בין ההורים, צוות בית הספר וגם הילדים. תפקיד מערכת החינוך הוא להקנות כלים להמשך החיים, והחלטה גורפת כזו או אחרת ללא מתן סיוע ודרכי התמודדות אמיתיים לא שווה הרבה.
הדגש צריך להיות על מתן כלים להתמודדות עם ההתמכרות ולהצבת גבולות עוד לפני ההחלטה על איסורים כאלה ואחרים. יש לכך אנשי מקצוע מעולים שכבר פיתחו שיטות לכך. פה לדעתי התפספסה הזדמנות ענקית לשנות את כללי המשחק. אם אנחנו מדברים על חינוך מתקדם, חינוך שמכין אותנו לעולם האמיתי, זה חייב להתחיל בבועת הסמארטפון.
הכדור נמצא בידיים של כולנו. כולנו צריכים ללמוד איך להשתמש נכון בסמארטפונים ובטכנולוגיה, ואנחנו צריכים לחיות עם העובדה שזה רק ייעשה גרוע יותר ויותר. אם לא נשתלט היום על זמן המסך שלנו, אנחנו נגדל דור שיהיה מכור לכל הטוב הזה פי כמה וכמה. אין כלי חזק יותר מדוגמה אישית. בואו נתחיל מלחנך את עצמנו, להשתמש נכון בברכת הטכנולוגיה ולהעביר מקל אחראי ושקול לדור הבא.