לפני כשבועיים ביקרתי בשרונהאב – מרכז ליזמים צעירים בתל אביב. הגעתי כדי לדבר איתם על החדשנות והיצירתיות שלנו, בדומה לביקור שלי בהשלמה הטכנולוגית שעליו כבר סיפרתי.
לקראת סוף ההרצאה התפתחה שיחה מאוד מעניינת לגבי המיקום של גבולות בחיים שלנו – האם יש טעם לגבולות בעולם שלנו? האם אני יכול להיות יצירתי וחדשני גם כשהמשאבים שלי מאוד מוגבלים? היו דעות לכאן ולכאן, ואני רוצה לתת את שני הגרוש שלי בעניין.
אוי אמריקה
תשאלו כל חייל בצבא למה הוא הכי מחכה – התשובה שתקבלו מרובם תהיה, כנראה, הטיול הגדול של אחרי הצבא. חיילים ונוער מסתכלים על הטיול הזה כפסגת האושר, כגן עדן, כמשהו שיש לשאוף אליו, בדיוק כמו רמת השאיפה של ילד להכנס לחנות הממתקים בקניון כשאמא לא מרשה לו.
אז נגיד והחלטתי לטוס לדרום אמריקה. אחרי שקניתי מוצ'ילה ענקי והרבה מאוד ציוד, או אפילו לפני, אני צריך להחליט לפחות החלטה אחת – המסלול שלנו. במהלך הטיול אנחנו מציירים את המסלול שלנו, ובוחרים את הארצות והנופים שאנחנו נראה וגם איפה לא נהיה. המשמעות של "עשיתי את דרום אמריקה" היא מאוד שונה בין שני אנשים. למה בעצם?
הרי טסתי לדרום אמריקה, יש לי טונה של זמן וטונה של כסף, למה אני לא יכול לבקר בכל המקומות? למה אני לא יכול לראות את כל הנופים? אני בFOMO מטורף, לא רוצה לפספס שום דבר
כי זה לא אפשרי
כמה החלטות לקחנו בחיים? מהן הבחירות היומיומיות שלנו? כל סט של בחירות כאלה הוא מיוחד, מוביל לפעמים לתוצאה שונה, ומוביל אותנו למקום אחר בחיים שלנו. לפעמים גם אין דרך חזרה, ואנו צריכים לחיות עם הבחירה שלנו ולהמשיך הלאה. הלוואי והיינו יכולים לחזור אחורה לפני ש____ קרה, ופשוט לבחור אחרת. אבל זה בלתי אפשרי, נגעת – נסעת.
כל בחירה או החלטה שאנו לוקחים היא בעצם גבול מסוים שאנו שמים מולנו. בכל סיטואציה יש את ההחלטה שלא לקחנו, שבחרנו לשים מחסום שם ולהתקדם הלאה, לכבוש את הפסגה הבאה. במסלול שאנו יוצרים אנחנו יכולים לפנות ימינה ושמאלה- אך הוא לעולם יהיה שונה, מיוחד ושלנו. לא סתם מתייחסים להחלטה לפעמים כצומת.
חכם אמריקאי אמר
"Constraint Inspires Creativity" מיוחסת לביז סטון, ממייסדי טוייטר.
אם כל הזמן אנחנו מדברים על חשיבה מחוץ לקופסה – המשפט הזה מחזיר אותנו לחשיבה בתוך הקופסה. המשפט מחזיר אותנו לאפשרויות הבחירה שלנו, לתיעדוף של המשאבים שעומדים לנגד עיניינו, שאותם אנו צריכים לנצל בחוכמה. גם הטיול הגדול בדרום אמריקה מוגבל בזמן, מוגבל בכסף – ועם גבולות כאלה אנחנו צריכים ליצור את הטיול הכי טוב בעולם.
תחשבו רגע על החג הגדול לילדים, חג פורים. מעטים מאוד האנשים שמתכננים את התחפושות שלהם מבעוד מועד. כשהדדליין רחוק מאיתנו אנחנו תמיד "דוחים את הקץ", יוצרים עבורנו מגבלה ולחץ של זמן על מנת שנפעל. ככה זה שאנחנו עושים שיעורי בית, ככה זה שאנחנו יוצרים תחפושת לפורים.
בדרך כלל אנחנו מחכים עד שיגיע חודש לפני פורים, מתבאסים שהאביזרים מעליאקספרס לא יגיעו בזמן, פותחים את הראש ואת הארון ומתמודדים עם מה שיש. לחלקנו יוצאים לנו דברים מופלאים, סופר יצירתיים ומצחיקים. מתוך מגבלת הזמן המצומצמת של רגע לפני פורים, אנחנו פתאום מסתכלים על המשאבים הקיימים שלנו בצורה אחרת.
גבולות זה החיים
אם יבקשו מכם לעלות לגג של בניין אתם תשמרו על מרחק סביר משפת הגג, כדי חלילה לא ליפול מטה. אם יגדרו את הגג במעקה בטיחות, אתם תישענו עליו כדי לצפות בנוף ובשקיעה.
מעקה הבטיחות מאפשר לנו יותר תנועה במרחב, מגדיל לנו את שטח הפעולה שלנו ומאפשר לנו להגיע עד הקצה. אם מעקה הבטיחות לא היה קיים היינו מרגישים הרבה יותר מוגבלים, היינו תופסים מרחק.
אז אם נחזור לשאלה שאיתה פתחנו, אנחנו חייבים להגביל את עצמנו כדי ליצור, כדי לחדש, וכדי להינות מהטוב שבעולם שלנו. הסיבה לכך היא מאוד פשוטה: אנחנו חושבים בצורה תבניתית, המחשבה שלנו תמיד ממוסגרת סביב נושא כלשהו, או סביב הנחות יסוד.
לא נוכל להספיק את הכל ולכבוש את כל היעדים, אבל איזה כיף שהבחירה היא בידינו, לא ככה?