באתי לחלום

כבר הרבה זמן שאני יודע מה אני רוצה מעצמי. יודע להסביר את זה לכל אחד ששואל, שמתעניין, והכי חשוב – יודע להסביר לעצמי.

כבר הרבה זמן שאני ממוקד מטרה, יודע מה השלב הבא וממה אני עוד צריך לטעום. האמת, ככה הורגלתי – לחשוב 20 צעדים קדימה, אולי השיעור הכי טוב שלמדתי מאבא שלי. גם אם אי אפשר לדעת, גם אם נותנים לפעמים ללב ולנשמה לעוף, חשוב לשמור על הכיוון והמטרה ושהשורשים יהיו עדיין על הקרקע.

השבוע אני מבולבל, כל כך מבולבל. יותר מידי מחשבות נחתו עלי שקשורות לעתיד שלי ולמה שאני רוצה לעשות.
דווקא בשבוע שבו התקבלתי רשמית לתואר שני, דווקא בשבוע שהתחלתי בו את המסע לBett (עוד שניה אני מסביר), הכל נחת לי על הפרצוף.

אני רוצה הכל עכשיו, אני לא יכול להתאפק

וולקאם, העולם החדש. אני יכול לעשות הכל, להיות מה שארצה להיות, להגשים כל חלום.

אני יכול להיות איש הייטק, עם טוויסט בעלילה. אני יכול להיות ראש צוות, אבל לא להפסיק ללמוד. אני יכול להיות הכי ריאלי וגם הכי הומני. אני יכול להיות קבור בתוך תוכנת מחשב אבל גם להוציא את הראש וללמוד על האנשים. הבנתם? הכל מהכל. הכל מותר.

זו גם הסיבה שאני לוקח את עצמי לשלושה ימים וטס ללונדון, לBett, עם משלחת אננסית (בואו תכירו אותה), לכנס הכי גדול של חינוך וטכנולוגיה. זה יקר לאללה, זה בטיימינג גרוע, אני השגריר הצעיר ביותר במשלחת ואני גם לא באמת יודע לאן אני נוסע. רק הבנתי שזה מגניב, מלא בערך ובהזדמנויות, ואני חייב להיות שם. השבוע היתה יריית הפתיחה למשלחת הקסומה הזו. נפגשנו כולנו להיכרות, להצהרת כוונות.

איך הכל מותר ולא נעים בחופשיות

לפני הכל הרצה לנו עתידן, ד”ר תומר סיימון, שהסביר לנו שהרובוטים והמכונות ישלטו בעולם בעוד שנים בודדות. הם הולכים לחסל כל ענף, כל משרה קיימת. לאט, באיטיות, רובנו נישאר מחוסרי עבודה. איננו חופשיים בעולם החופשי שלנו, שהולך ונכבש ע”י חייזרים שנבראו על ידי בני אדם. תומר נתן את הדגש על העיסוק בפנאי, בדברים שאנחנו אוהבים לעשות, והזכיר כי היתרון של האדם הוא במקצועות שמצריכים חמלה אנושית, מקצועות “הומניים”, אולי זה הזמן לשובם של הוגי הדעות?

לעזאזל עם העתידנים האלה, שבאים רק להלחיץ אותנו. מישהו באמת יודע מה יהיה מחר? מישהו יודע עוד כמה שנים משהו יקרה? שאדע לעזאזל מה אני עושה עכשיו, באיזו קריירה לבחור, כי תומר מאמין שלמרות הוייב של העולם החדש, עדיין לכוח העובד יהיה קשה מאוד להחליף קריירה באמצע החיים. בתכלס, הוא לא חידש לי הרבה. רק שכל השאלות האלה מציפות אותך ביחד, וכל המידע הזה מתפוצץ לך על הפרצוף, אפילו אנשים חזקים ובטוחים בעצמם מתערערים.

איך אפשר להתקדם אם לא מודים שזה טעות

ואז מצאתי את עצמי בקורס של שבוע, בג’ון ברייס, לגמול השתלמות.

מרצה נחמד בא ללמד אותנו שפת תכנות. כל השבוע אני עסוק בלנסות להיזכר במושגים שכבר שכחתי מהתואר הראשון שלי. הקורס הזה הזכיר לי כמה אני חלוד, וכמה חשוב להתמיד ולחזק את היסודות כדי להמשיך ולהתקדם.

אבל ראבק, אילו יסודות כדאי לתחזק? מי אני רוצה להיות? במה אני רוצה לעסוק? איזו עבודה תהיה לי? ואיך אדע לא לשבת על ענף רעוע? ואיך אדע שאני לא טועה בבחירות שלי? כל כך הרבה שאלות, ללא תשובות
אני עדיין תקוע בהרצאה של תומר.

וזה לא שהמרצה בקורס עוזר בזה. הוא הגדיל ראש, סטה לרבע שעה מנושא הקורס והראה לנו את הסרטון המצורף.

ראיתי שוב פעם את העתידנים האלה מדברים אלי, ועוד פעם אני מבין שזהו. אין עתיד, אין תקווה, אין חלומות. ברוך הבא לעולם שאולי לא צריכים בו אנשים.

האם אני בחרתי או החליטו במקומי

חיפשתי קצת שקט. חיברתי אוזניות, פתחתי את הספוטיפיי, ואז נחת עלי נתן גושן עם שיר חדש.

“אני באתי לחלום, אבל הכי בוער לי זה איך אני עובר את היום…”

זה מתחיל להרגיש ככה. זה מתחיל להרגיש כאילו אין לי סיכוי להגשים את החלומות שלי, כי בסופו של דבר צריך כסף כדי להתקיים.
אפשר איכשהו לחיות ולהתגלגל בלי להגשים את החלום שלך. אתה תהיה כבוי, אתה תחוש תחושת החמצה שורפת, אבל לפחות לא תגור ברחוב בלי גרוש על התחת. מה באמת עדיף? חלומות וכסף בהכרח סותרים אחד את השני?

“…והנשמה בוכה כשמדברים איתה פחות…”

בשביל מה לעזאזל אנחנו חיים אם אנחנו לא יכולים להגשים את החלומות שלנו? בלי שהנשמה שלנו והייחודיות שלנו תוביל אותנו?
מה שווה כל הקידמה הזו אם היא משרתת רק את העשירים האלה שיכולים לקנות רובוטים ולהקים חברות בפרודוקטיביות ובזול. הם יגשימו את החלום שלהם, אולי, אבל הם הורסים לכל היתר. החלום שלי זה לא להכניס כפית זהב לפה של רובוט. זו אפילו לא תחרות הוגנת – לרובוט לא צריך לדאוג לתנאים סוציאליים, הוא לא צריך לישון, הוא לא צריך ללמוד והוא זול יותר מבני אדם.

“מי אני היום ומה זורם לי בדמי,
האם אני בחרתי או החליטו במקומי
ואיך אני תקוע כבר שנים בתוך הגוף הזה
ולא מכיר את עצמי, אם לא אני דפוק אז מי.

איך אני מרגיש, אם לא אני אז מי ישאל
מי יסביר לי מה מפחיד אותי, ממה אני נבהל
ומה קרה ללב שלי, מאז שהוא נפל הוא לא פועם
שווה לבדוק אם הוא עובד או מקולקל”

כולם רצים מהר מדי

לפחות עדיין יש לי אוטונומיה על הספוטיפיי שלי, בערך. זיפזפתי ללהקה אחרת שאני מאוד אוהב, שכל שיר שלה בא בדיוק בזמן – התקווה 6. בשיר שלהם “הכל עוד לפני” הם במידה רבה עונים לנתן גושן, שמים לו קצת את הפחדים על מיוט, מחזירים את הצבע ללחיים והאופטימיות חגה לה בשמיים.

“הנה אני כאן
באתי לעולם לתת את הזמן
אהלן
כל מי שקיוויתי שיהיה פה כאן
כולם. נעים מאוד אני מוכן..”

בדבר אחד אני גאה. כל החלטה שעשיתי בזמן האחרון, המטרה ששמתי מול עיני, השלבים שעשיתי בדרך, כולם שלי. אף אחד לא החליט במקומי, הרבה מאוד אנשים הרימו גבה, הופתעו, אבל לא הקשבתי להם. לפעמים גם קפצתי קצת מעל הפופיק, רק ככה מתקדמים.

לפני שכל השדים האלה נפלו עלי ידעתי מה המטרה הבאה שלי ומה אני צריך לעשות. אולי זה אפילו מספיק – לא לחשוב יותר מידי קדימה. זה גם ככה לא באמת אפשרי היום. אני משתחרר עוד 3 שנים, מי יודע איך העולם יראה כשאשתחרר? אני מנסה להתמקד באיך אני מנצל את הזמן הזה בצורה שהכי נכונה לי, הכי טובה שאפשר.

“…והכל עוד לפניי
כולם רצים מהר מדי…”

אין צורך לרוץ מהר שלא יודעים בכלל לאן רצים. אתה יכול מבלי לשים לב לסגור מעגל ולחזור בדיוק לנקודה שממנה התחלת. גם בעולם הגדול, חסר הגבולות, חשוב להיות מדויקים. חשוב להיות כנים עם עצמנו ולדעת לאן אנחנו צועדים, לא לירות סתם באפלה.

“…אני רוצה להבין את מקורות אדם
לנסות לשנות כמה סדרי עולם
להשאיר חותם להיות טוב עם כולם ועוד
ועוד גם וגם וגם וגם וגם

להגשים חלום עבור מישהו זר
להספיק לרקוד על איזה גשר צר
לחצות אוקיינוסים מירוץ מדבר
להיות אמיתי להיות מאושר
אז אני שר…”

חזרתי לנשום. יש לי עוד המון מה להספיק, אני רק בתחילת הדרך. אני מאוד מקווה שיגיעו הרובוטים אני אהיה מוכן, אבל אני לא יכול להיות תלוי ברסיסי מידע לא מאומת, מפחיד, שההתעכבות עליו לא תורמת למצב הרוח.

לנסות לשנות כמה סדרי עולם

אולי אנחנו לא צריכים כל כך הרבה כדי לחיות בשמחה. אולי אנחנו צריכים פשוט להתקרב לעצמנו, ללכת אחרי הלב. שום משרה, שום קריירה לא מבטיחה פרנסה טובה ולא מבטיחה אושר.

בכל רגע נתון אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו עושים את ההכי טוב שאנחנו יכולים. קודם כל לעצמנו, ואז לאחרים. אם אנחנו חושבים שכן, מעולה. כדאי שנמשיך במה שאנחנו עושים. אם לא, אנחנו צריכים לשנות את המציאות כדי שהיא תהיה טובה לנו. זה גם מה שארצה לדעת בראיה לאחור, לא משנה מה יהיה, שעשיתי את ההכי טוב שלי.

זה יהיה ממש מבאס לחיות בעתיד עם תחושת החמצה ופספוס. השנים האלו לא יחזרו ואנחנו לא נעשים צעירים יותר, זה הזמן שלנו להיות מאושרים, אמיתיים ונכונים לנו. לא להפסיק ללמוד, ותמיד להתנסות בדברים חדשים

אני באתי לחלום, בלי אבל. זה השיעור שלמדתי מחדש השבוע. תודה תומר, תודה נתן, תודה התקווה 6.