קודם כל נבין לפני הכל שתפקיד המלמד הוא לא בהכרח להעביר ידע, אלא להתוות דרך. ללמד אחרים זה לא ללכת בדרך שאני הייתי רוצה או רגיל, זה למצוא את הדרך של האחר לעשות את זה ולעזור לו. הטקסונומיה של בלום עוזרת לנו להבין שלמידה משמעותית מתחילה בידע בסיסי, אך היא הופכת לכלי בקבלת החלטות על סמך ידע והתרחשות. כדי להגיע לדרגה גבוהה זו הלומד צריך להבין וליישם את הידע שלמד ולא רק ללמוד אותו באופן יבש, ולשלוף אותו מהזיכרון. 

בפרק הדגשנו מספר כלים שיעזרו לנו ללמד יותר טוב.

הכלי הראשון נקרא מטא-קוגניציה, כלי חזק שמשמש לא רק ללמידה. השיטה הזו היא למעשה “חשיבה על חשיבה”, להסתכל על עצמך מבחוץ תוך כדי התהליך. 

החוכמה היא להעניק ללומד את הפלטפורמה להסתכל על תהליך הלמידה שלו מבחוץ ולהסיק את המסקנות הנדרשות. 
למשל לתת ללומד לשרטט, לצייר או לכתוב על תהליך הלמידה שלו בפרוייקט או בזמן כלשהו, ואז לשאול למה? למה דווקא זה היה חשוב? מה היית יכול לעשות אחרת? איך זה קידם אותך או עיכב אותך? יצירת הסבר עצמי משפרת את הלמידה באופן אפקטיבי, ואחד הכלים לכך הוא כתיבה.

הכלי השני הוא שאילת שאלות. למידה היא דיאלוג ולא מונולוג, ולכן אינטראקציה עם הלומד הכרחית ללמידה משמעותית. 

דמיינו את תהליך הלמידה כמשחק עם כדור, כשהתפקיד שלכם כמלמדים הוא שהכדור יישאר כמה שיותר בצד של הלומד. אם תשאלו שאלות על ידע יבש, הכדור יחזור אליכם מאוד מהר (התשובה).
אבל אם תשאלו שאלות שמכוונות לתהליך, הכדור יישאר בצד השל הלומד למשך זמן ארוך הרבה יותר. זה אומר שתהליך העיבוד, החשיבה, הוא חזק עצים הרבה יותר. חשוב לא לצפות לתשובה מהירה, יש ערך רב בשקט, בזמן החשיבה, בעיקר בקבוצה שתמיד יש את היודע כל שקופץ ראשון ומקבע את כולם.

דוגמאות לשאלות טובות: למה? מה היית עושה עם זה? מה חושב על זה? מה אתה לוקח מהתהליך הזה? ניתן לענות על השאלות האלה בעצמך, בפוזיציית המלמד, וכך הלומדים ממך יבינו את תהליך החשיבה שלך, שהוא הרבה יותר חשוב מהידע שלך.