מידי חודש נפגשים אנשי העולם החדש בכ-20 קבוצות ברחבי הארץ, במסגרת “נפגשים בשכונה”. כל מפגש הוא קרקע להיכרות עמוקה עם אנשים דומים (אך שונים) מאותו האיזור, ולשיח פורה על אתגרי הקריירה והחיים בעולם החדש. אני מוביל במסגרת הפרויקט את שכונת באר שבע.
הגעתי לפרוייקט השכונות כי אני ממש אוהב להכיר אנשים אחרים. אני מתרגש כל פעם מחדש לזהות תכונות שאני מעריך באנשים אחרים, ומתרגש לראות אנשים שבונים את עצמם שלב אחר שלב. הם לפעמים מזכירים לי אותי.
להיות בפרונט בלי להיות בפרונט
יש שתי פלטפורמות עיקריות שבהן אני מכיר אנשים חדשים, מחוץ למעגל העבודה. האחת היא מפגשי השכונות, והשנייה היא הפודקאסט שלי. לאחרונה הבנתי ששתי הפלטפורמות האלה קצת דומות.
בשתיהן אני המוביל, אני בעל השליטה אך לא בעל הכוח. אני משתמש בהובלה שלי כדי להניע תהליך למידה, בקרב המשתתפים בשכונה או בקרב מאזיניי. אני שואל שאלות מכוונות שהמטרה שלהן היא למסגר את השיח, ולהעביר את הכדור למרואיין או לקבוצה- בעלי הכוח, שיחוו את תהליך החשיבה בעצמם.
בשתיהן אני לא החלק החשוב.
עכשיו, זה דבר קצת קשה להגיד. רחלי, חברה טובה ומובילת שכונה בעצמה, היטיבה לנסח את זה: “להיות בפרונט מבלי להיות בפרונט”. באופן מודע בחרתי להוביל שני פרוייקטים שבהם התפקיד שלי הוא להאיר אחרים. מידת החשיבות שלי יורדת לעומת המאזינים או חברי הקבוצה.
מה זה אומר עלי?
אחד הקשיים הכי גדולים שלי הוא להבין האם אני נותן ערך מוסף משלי, ואם כן מהו. אם נדבר על מפגשי השכונות- מצאתי את עצמי ממעט לשתף בעצמי תובנות, ממעט להביע דעה, ומרבה לקצץ בזכות הדיבור שלי. אני יודע על עצמי שלרוב אינני שותק. אני רגיל להיות בפרונט, להגיב על כל שאלה ואולי לגנוב לאחרים את מקומם.
אבל אחרי הכל אינני גורם חיצוני שמעביר פעילות, אני חלק מהשכונה, אני בטוח שחברי השכונה סקרנים לשמוע גם מה לי יש להגיד, כי זה עשוי לייצר אצלם תחושת הזדהות.
גם בפודקאסט, מידי פעם אני מתחרט שאני אומר איזה משפט שהמרואיין שלי היה יכול לנסח ולהסביר טוב יותר, למרות שבמקרה הכי גרוע- הוא יתקן אותי והטעות או אי הדיוק שלי ישמשו להעמקת המסר.
אבל אולי אני בעצם מפחד?
ממה אני מפחד?
אולי אני מפחד מלהאיר את עצמי יותר מידי על חשבון אחרים? הרי התפקיד שלקחתי על עצמי הוא להאיר אחרים כדי להניע תהליך למידה. אני יכול להשתמש בשליטה שלי כדי להאיר את עצמי, להראות כמה ערך מוסף יש לי, ולהתרכז בי במקום באחרים. אם נדבר שיווקית, זו פלטפורמה שאני יכול לנצל מאוד לטובתי ולהאדרת שמי. זו מחשבה קצת אגואיסטית, אבל זו סיטואציה אפשרית.
הצד השני של אותו מטבע הוא- אולי אני מפחד לגלות שאין לי באמת ערך מוסף? בפודקאסט אני מראיין לרוב אנשים מנוסים ממני, בפרוייקט השכונות אני מוביל השכונה הצעיר ביותר, ובקרב השכונה שלי- יש אנשים מנוסים ממני.
בתכלס, זה קלאסי תסמונת המתחזה. תחושה שאתה לא באמת שווה, שאתה לא באמת ראוי למעמד, שאתה הכי צעיר, הכי לא מנוסה, שכולם יותר טובים ממך ואין לך שום ערך מוסף.
אבל אני יודע ומאמין שיש לי ערך מוסף לתת!
הובלה בימינו אנו
התחושות שלי הובילו אותי לשאול את עצמי, האם הייתי רוצה להוביל אחרת?
הובלה או הנהגה נתפסת אחרת בסיטואציות שונות. מנהיג צבאי קשה מצפה מחייליו להיעמד דום לקריאת “אחרי!”, אבל כיום אנחנו פוגשים בצורות הובלה שונות לגמרי.
היום ארגונים נעשים לאט לאט שטוחים יותר. ההובלה לא נתפסת כמושכת בחבלים מחוץ לקבוצה, אלא מחבקת את כל חברי הקבוצה, ונעה איתם כדבוקה אחת.
לפרוייקטים שאני מוביל יש מטרה– ללמוד, לצמוח ולהתפתח. בשכונות אני מוביל את חברי הששכונה שלי, ובפודקאסט אני תופס את עצמי כמוביל ומייצג של מאזיניי. הובלה כזו חייבת להיעשות מתוך הקבוצה, כחלק ממנה, כשווה בן שווים. אפשר לראות זאת גם בקהילות שונות ברשת, שבהן מנהל הקהילה לוקח על עצמו לחבר, להכיר בין אנשים, לשאול שאלות שיעוררו דיון, לתת מעצמו הרבה בשביל אחרים.
גם מנהל הקהילה הוא בפרונט, בלי להיות באמת בפרונט. קהילה טובה מתפקדת כמו שחקנים בהצגה, כשמנהל הקהילה תופס את כיסא הבמאי. אני חושב שזה אחד המאפיינים של הובלת תהליך למידה משמעותי, ויש קהילות שבאמת מתניעות תהליך למידה כזה, כמו פרוייקט השכונות.
אני רוצה להוביל אחרת?
אני חושב שוויתרתי על משהו כמוביל השכונה. לחלוטין היה לי קל יותר להיות פעיל בשכונה לפני שנכנסתי להוביל אותה. אבל הרווחתי דברים אחרים שלא הייתי מקבל אחרת – ההובלה שינתה לגמרי את תהליך הלמידה האישי שלי.
אני עדיין מביע את עצמי ולומד בעצמי. אולי פחות תוך כדי השיחה, אבל יותר תוך כדי יצירת תהליך קבוצתי שאני גם חלק ממנו. זו למידה אחרת, מרתקת, וזה מודל של הובלה שהוא נכון יותר בימינו אנו. הוא אישי ופרסונלי, הוא נטול מעמדות ונותן מקום לכולם.
לא לכולם ניתנת הזכות וההתנסות להוביל פרוייקטים כאלה. אני צריך לזכור להיות נאמן. נאמן לערכים שלי, לתהליך ולדרך שאני מוביל, וגם אם התמונה שלי לא תלויה בשלטי חוצות ואני לא באמת נמצא בפרונט, זה לגמרי בסדר. המפגש והלמידה נוצרת, וזה לא היה קורה בלעדיי.
שורה תחתונה – תובילו, תחוו, ותשאלו את עצמכם שוב ושוב – האם תרצו להוביל אחרת? הדיוק העצמי שלנו עוזר לנו להיות נאמנים ואותנטיים לערכים שלנו.
בהצלחה!