להאזנה ל-SKILLS באפליקציות

פרק 18 – לשבור את הסטיגמה עם נטע-לי לוי

לכולנו יש סטיגמה שאנחנו רוצים לנער מעצמנו. כולנו מסתכלים לא פעם על העולם, וכועסים על איך שפשוט כולו נבנה עקום. איך האנשים מאמינים במה שהם מאמינים, ולמה אנחנו לא יכולים לעשות באמת, מכל הלב, מה שאנחנו רוצים.

נטע-לי לוי היא אחת כזו, שרצתה לשנות את העולם. היא הפכה לחלוצת הפול-דאנס במזרח התיכון, הקימה את הסטודיו הראשון בארץ ובמזרח התיכון לריקוד על עמוד, זכתה באליפות אירופה וסרט על סיפורה זכה בפסטיבל דוקאביב. ביחד אנחנו משלבים, תאמינו או לא, את עולם הטכנולוגיה עם סיפורה האישי של נטע-לי, ומעלים כלים פרקטיים רבים כדי לעזור לכל אחד לשנות את העולם, לשבור סטיגמות, להאמין בעצמו ולהפריך הנחות יסוד.

הסיפור של נטע-לי

נטע-לי הקימה את הסטודיו הראשון לריקוד על עמוד במזרח התיכון. זו הייתה תקופה שבה הייתה הסכמה רחבה על כך ש”רק חשפניות רוקדות על עמוד”, וריקוד על עמוד לא נתפס כספורט או אפילו כאומנות, כמו ריקוד. כשהיא דיברה על העיסוק שלה בתחילת הדרך התגובות היו “מה, את חשפנית?”, “מה יוצא לך מזה?”, זו הסטיגמה שנטע-לי הצליחה לשבור. 

כשהיא יצאה למסע הזה אף אחד לא הבטיח לה דבר. אף אחד לא הבטיח לה שהקהל יקבל את זה, אף אחד לא הבטיח לה שזה יצליח, ובדיעבד נטע-לי מודה שהיא בעצמה הייתה נגועה בסטיגמה שרצתה לשבור – היא הופתעה  שגם רופאות, עורכות דין, סטודנטיות וספורטאיות הגיעו אליה כדי ללמוד לרקוד על עמוד. מרבית המתאמנות שלה סירבו בהתחלה להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלה ואף כמה מהן הסתירו מהחברים והמשפחה שהן רוקדות על עמוד.

ביחד עם המתאמנות הראשונות היא גיבשה את הקהילה שלה, ולאחר שהכשירה מתאמנות רבות הן הפכו למאמנות בעצמן. יחד עם החשיפה שבאה בעקבות הזכייה באליפות אירופה בשנת 2011 והזכייה עם הסרט “רקדנית, עמוד וסרט” בפסטיבל דוקאביב 2013, היא הצליחה להכות מספיק גלים שהגיעו עד למרחקים רבים. נטע-לי אף קיבלה הזדמנות להוביל קמפיין עבור דלתא באותן שנים.

אולי הצלחתי לסכם את הסיפור של נטע-לי בשלוש פסקאות וחצי, אבל מאחורי הסיפור יש גבורה של אישה אחת שפשוט רצתה לשנות ולעשות מה שהיא אוהבת. היא פשוט הסתכלה אחרת על העולם, והמשיכה אולי כנגד כל הסיכויים. כל הטלת ספק שנטע-לי הרגישה רק חישלה אותה עוד יותר, ורק העמיק את המיינדסט הלחימתי שלה כנגד כל העולם. לסיפור המלא אני ממליץ בחום להקשיב לפרק 🙂 

אנחנו חייבים?

נטע-לי ממליצה לנו לא לחשוב בצורה כזו של “אנחנו חייבים”, למשל “אני חייב לעשות תואר כי אני רוצה עבודה טובה”. מלכתחילה כדאי שנגיד לעצמנו שאנחנו לא חייבים שום דבר, אנחנו יכולים לחשוב על עצמנו, להיות חופשיים יותר. בעידן שלנו הקרקע מאפשרת לנו להיות אינדיבידואל ולנתק את עצמנו מהמקום הזה של “חייבים”. 

שימו לב שה”חייבים” הזה היא איזשהי הנחת יסוד או סטיגמה שנתקעה עלינו. אנחנו לא חייבים לקבל אותה, אנחנו לא חייבים להסכים איתה, אנחנו לא חייבים כלום בעצם. אפילו אם צריך כדאי לאטום את האוזניים ולכסות את העיניים כשנתקלים בהן. אין מה לעשות, שאנחנו רואים משהו ואנחנו שומעים משהו זה מחלחל אלינו.

הסביבה שלנו

הטיפ של בחירת הסביבה החברתית שלנו חוזר שוב ושוב, וגם כאן הוא כל כך משמעותי. נגיד אנחנו רוצים עכשיו לעשות משהו ויש לנו חבר מאוד טוב שלא מאמין בזה, זה בסדר לשחרר את הקשר הזה.

החברים שלנו לא חייבים להבין אותנו ולהזדהות עם החזון שלנו. אבל אנחנו מצפים מהם לכל הפחות להכיל, לפרגן ולהעריך את המלחמה שלנו למען הגשמת החזון שלנו. הסביבה החברתית היא גם תמונת מראה שלנו כלפי עצמנו, אנחנו מחפשים אנשים שנוכל להזדהות איתם. בשנים שבהם הרגשתי שהחזון שלי לא מגובש, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, זה הולך ביחד. כשגיבשתי את החזון שלי הצלחתי לזהות אותו גם בחבריי ויצרתי הזדהות עימו.

לשלם מחיר

כשאנחנו שוברים סטיגמה משהו נשבר, ולפעמים הרסיסים והשברים שיצרנו יוצרים “גל שני” של הדף. לפעמים אנחנו בכלל לא מתכוונים להרוס ולשבור כמה דברים ליד, אבל אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך שסיטואציה כזו יכולה להתרחש. במעלה הדרך אנחנו עלולים לאבד כמה חברים שלנו (כמו שדובר בטיפ הקודם), אנחנו עלולים לקבור את עצמנו בהנחות יסוד אחרות, אנחנו יכולים לתקוע לעצמנו מקלות בגלגלים בתחומים ספציפיים. 

לשבור סטיגמה זו במידה מסויימת לבחור בחיים “קשים יותר”, כי אנחנו עושים משהו שהוא לא כל כך מקובל. יכול להיות שהיינו יכולים לבצע בחירות קלות יותר ולהרוויח יותר. לדוגמה, נטע-לי הודתה בפרק שהמלחמה העיקשת שלה פגעה לה בחיי הזוגיות. היא בעצמה לא האמינה שבן זוג ירצה לצאת עם רקדנית עמוד ובחרה שלא להשקיע בזה בכלל. היא חושבת שאם הייתה רקדנית בלט או מתעמלת בענפי ספורט אחרים, לדעתה הייתה יכולה לקבל יותר חשיפה, יותר קפמיינים וגם ייתכן שהחיים הזוגיים שלה היו אחרים.

לא לפחד מכישלון

לפעמים זה לא הולך. פתחנו סטודיו, הקהל לא מגיע, זה לא מתרומם, האווירה שנוצרה פחות מכילה, אין ספורטיביות, ובמילה אחת: נכשלנו. חשוב לדעת שסיטואציה כזו יכולה לקרות ולהתכונן אליה כראוי, וחשוב גם לדעת מתי להפסיק וללכת לכיוון אחר. כדי להתמודד עם כישלון אפשר להתחיל בפרקים המעולים שיצרתי עם מלי מרטון, הילה סרור ודניאל לויתן, ואפשר להריץ טסטים קטנים שיבדקו אם אנחנו בכיוון המתאים.

בעולם התוכנה למשל אף פעם לא בונים ישר את התוכנה או המוצר שאליו התכוונו. בונים חלק קטן, מפגישים אותו עם הקהל, מנתחים את התגובה וממשיכים. כך אנחנו מקטינים הלכה למעשה את הסיכוי לכישלון ע”י פידבק מוקדם. אפשר לעשות את זה בכל תחום: לפני שאתם יוצרים עם משהו חדש בצעו טסטים קטנים: אל תפתחו סטודיו, תלמדו מישהו אחד – חבר טוב. אל תפתחו בלוג, תכתבו שניים שלושה פוסטים לפני. תתחילו בקטן, תקבלו פידבק ותגדלו תוך כדי.

בנוסף, רצוי לעשות גם טסטים בינינו לבין עצמנו: אנחנו באמת מאמינים בזה? אנחנו באמת רוצים את זה? בספר מעולה שקראתי שנקרא Contagious אחד הטיפים הוא שרעיון שאנחנו לא מספיק מאמינים בו, לא נצליח למכור לאחרים. אם אנחנו לא נאמין בעצמנו ובדרך שלנו, אף אחד לא יאמין בנו. 

אהבתם? שתפו!

למידה מתמשכת מתחילה כאן

למה ללמוד לבד כשאפשר ללמוד ביחד?

כל מה שלא מדברים עליו

כל האמת על ניהול קריירה בפיתוח, וטיפים פרקטיים ייחודיים

מהניסיון שלי, בניוזלטר שבועי

רגע! הקישור לקבוצה כאן

כיף שהצטרפת! 🎉

לנוחיותך, אם נרשמת מהמחשב, הקישור כבר אצלך במייל