חג חנוכה הגיע, ופרט לסופגניות, שמן, רולדין, עוד שמן, נרות, ושמן – זהו גם חג הפסטיגלים וההופעות הנוצצות.
בהתחלה זה היה רק הפסטיגל, אך כיום יש כבר המון מתחרים על הכיס של ההורה. המחשבה היא בראש ובראשונה על בידור, על זוהר, ועל להביא כמה שיותר כוכבים לבמה אחת.
שנים לא הייתי בפסטיגל, גם השנה לא. בכל זאת – עברתי את הגיל ממזמן. אני אפילו לא יודע כל כך על מה העלילה, אבל השנה משהו בפסטיגל תפס אותי.
פריסטייל
אז השנה הפסטיגל הוא סביב תחרות ריקודים, כאשר על התואר הנכסף מתמודדות שתי קבוצות. קבוצה של “האקדמייה”, שההצלחה עימה כבר שנים, והיא נוטה לכיוון קלאסי יותר. אין שם פתיחות לרעיונות חדשים, הם נדבקים למסורת ולקשיחות.
מולה ניצבת חבורה צעירה, רעננה, יצירתית, שרוצה לבטא את עצמה ואת היכולות שלה – סטריט פייטרס. אני משער שרוב העלילה מתמקדת ביריבות בין החבורות, נקשרת לסיפורי אהבה ביניהם, ובסוף כולם נהפכים לחברים טובים.
אפשר לראות בשתי הקבוצות כסמל או ביקורת לגבי העולם שלנו. ה”אקדמיה” היא העולם הישן, המסורת והסטנדרטים, היעדר הפתיחות לקבל את השינויים שמתרחשים בעולמנו.
הקבוצה השנייה מסמלת את הקיצון השני, את הייחודיות של כל אחד, את המלחמה ב”עולם הישן” שמסרב להבין ואולי מנסה לשים מקלות בגלגלים.
כמובן שקל יותר להתחבר לקבוצה המחתרתית.
בעולם הבלתי מוגבל שאנו חיים בו, ישנה ביקורת קשה ביותר על ההרגלים הישנים. ההורים שלנו, אפילו אנחנו, לא מסוגלים לעמוד בתזזיתיות ובקצב המטורף של החיים שלנו, וכל יום אנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש.
אנחנו צריכים להיות פתוחים יותר לשינויים, לשאול יותר שאלות, להבין שמה שהיה נכון פעם כנראה משתנה לנו מול העיניים, וזו תמונת המראה שהעלילה שמה למול עינינו.
אל תתייג אותי
הפסטיגל של השנה חוגג את השונות. כחלק משיווק המופע העלו פרויקט עם מסר מדהים לדעתי.
כוכבי הפסטיגל צולמו לבושים בחולצות עם משפטים שמגדירים אותם, וכל אחד חושף את הסיפור שלו, את הייחודיות שלו. כל אחד מאיתנו יכול להתחבר לסיפור אחד לפחות.
המסר הוא שאנחנו שופטים מהר מידי, נותנים עצות מהר מידי ומתייגים מהר מידי. השיפוט המהיר בעוכרינו תמיד, עוטף את כולנו גם בלי שנרגיש, ומתוצרי הלוואי של השיח הזה הם שיימינג, זילזול באחר וחוסר כוונה להכיר את האדם מולנו לעומק, את המניעים שלו.
קל לנו מאוד לתת עצות, להכווין את הילדים והצעירים מסביבנו למסלול חיים מסוים, שמאוד מזכיר את המסלול שלנו עצמנו. הרבה יותר קשה לתת את המקום לכל אחד להתבטא, להאמין וליצור את המסלול הייחודי שלו, להצליח במה שהוא אוהב באמת בלי שישפטו אותו. לא כולם צריכים ללמוד תחומים ריאליים, להרשם לאוניברסיטה, אפשר להתמקד גם באומנות, לדבר מהלב. האושר בא’ חשוב הרבה יותר מהעושר בע’.
בפסטיגל השנה המילה “כוכב” מקבלת משמעות יותר רחבה, עם ליהוקו של שי ברביבי, אלוף אמיתי, כוכב נבחרת ישראל בכדורסל ומורה לחינוך גופני. לרוץ אולי הוא לא יכול, אבל תנסו לעמוד בקצב שלו. זה כל כך חשוב להציג לילדים בבמה הכי גדולה של השנה את המסוגלות והיכולות של בעלי המוגבלויות. שי איננו רקדן, או זמר, אבל הוא שחקן נשמה ומתייצב להפיץ את המסר לכולם, כמו שהוא עושה בכל יום ויום. שי מראה שאין כזה דבר בלתי אפשרי, תמיד אפשר לחלום ולשאוף. זו המחשבה שתקדם אותנו, ככה אנחנו צריכים לחשוב.
מבחן המציאות
במציאות זה כמובן לא קל. החיים שלנו הרבה יותר מורכבים מלהאמין בדרך שלי.
לא כל אחד יזכה להגשים את עצמו. כל אחד מאיתנו יחווה במהלך דרכו אתגרים רבים, יפגוש אנשים עם נקודת פתיחה טובה יותר ויבין שהחברה והמדינה מערימה עליו קשיים. במהלך החיים מכניסים לכולנו לראש שאנחנו לא יכולים לעשות את זה, שזה קשה מידי, שעדיף להתמקד במשהו אחר.
השאלה היא מה עושים עם זה. האם זו סיבה להפסיק להאמין ? האם זו סיבה לא לשאוף גבוה? לוותר מראש?
אנחנו יכולים להשפיע על החיים שלנו הרבה יותר ממה שנראה לנו. אתגרים אי אפשר לצלוח עם חוסר אמונה ורצון, גם אם יש לנו את הפוטנציאל ואת היכולת לכך. האמונה הפנימית בעצמנו היא אנרגיה שאין שניה לה, ויכולה לעשות את ההבדל גם אם נקודת הפתיחה שלנו לא טובה. כדאי ורצוי להקשיב וללמוד מבעלי נסיון, אך לא לאבד את האמונה בדרך שלנו. אולי לא נוכל להגשים את עצמנו במאת האחוזים, אבל גם 20 אחוז עדיפים מכלום, ויכולים להמתיק לנו את החיים.